האומץ לעוף.

וואוו...

אין לי מושג מאיפה אני מתחילה לספר...

טוב, אלך כחודש וחצי אחורה.

יש לי חברה טובה, בת 54, נכת פוליו.

לפני כחודש וחצי היא באה וסיפרה לי על "אתגרים"...

"אתגרים" זהו ארגון של נכים שמארגן להם פעיליות ספורט...למשל אתם יכולים לראות את הנכים רוכבים על אופניים קבוע בפארק הירקון במין אופניים מיוחדים...זה דרך אתגרים.

בקיצור, אותה חברה באה וסיפרה לי שבאתגרים מתארגנת קבוצה של העצמת נשים, קבוצה שהיא מורכבת מנכות ובריאות...

והיא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליה לקבוצה...כמובן שאני קודם כל אומרת "כן"...ואח"כ מבררת על מה אמרתי כן...

ומה שהתברר לי זה שזו קבוצה של נשים-אתגרים, קבוצה שפעם בחודש בערך יוצאת לפעילות אתגרית של יומיים...

צרפתי כמובן את אישתי לקבוצה, והפעילות הראשונה שלנו יצאה לדרך בחמישי-שישי האחרונים.

יצאנו לדרך בצהריי יום חמישי, אתי (חברה שלי), מוקה ואני...

אחרי שעות של פקקים וחניה קצרה ביוקנעם, הגענו בסביבות שבע וחצי בערב לחוף גופרה שבכנרת.

פגשנו שם את יתר הבנות שחלקן הגיעו לפנינו וחלקן הגיעו אחרינו...

כולן היו כבר בלחץ שנגיע...האוכל היה אצלנו......(נו, מי אם לא אנחנו נהיה אחראיות על האוכל?..)

החוף מאוד מסודר, יש שם מקררים להשכרה, מלא דשא ומלא שולחנות.

היתה שם קבוצה ענקית של גדוד מילואימניקים שעשו מסיבת סיום למפקד שלהם...

הם הביאו אוכל ובשרים בכמויות בלתי נתפסות...גברים, לכו תבינו אותם...

בקיצור, היה שמח בחוף...

(על הקטע שהם ירדו לרחוץ בערום במים בטח מוקה כבר תספר...)

אחרי לילה ללא שינה כמעט...כשאני ומוקה חולקות את אותו מזרן זוגי מתנפח...

(כל תזוזה של אחת מאיתנו גרמה לשניה גם לזוז...קטעים)

ואחרי שכל האויר כמעט ירד מהמזרן...קתי ראשונה לפני שש בבוקר כדיי לחפש קומקום להכין שתיה.

הלכתי לכיוון הדברים של חיילי המילואים ולקחתי משם את הקומקום שלהם (אחרי שקיבלתי יום לפני אישור מראש).

שתינו, אכלנו, צחקנו...ואחרי שנפרדנו מהחיילים יצאנו לכיוון חוף עין גב.

הגענו בשמונה בבוקר לחוף עין גב ושם כבר חיכו לנו המדריכים לפעילות הימית.

חולקנו לזוגות , כשר כל זוג יושב על אבוב שקשור לסירה...

כמובן שמוקה ואני היינו יחד...ומה שקרה לנו שם...לא קרה לאף אחת אחרת...

אז ככה...

אחריי שכיוונו את התחת כמו שצריך לתוך האבוב...אני מימין ומוקה משמאל...

ואחריי שהחזקנו טוב בידיות כמו שהסבירו לנו...הסירה התחילה לנסוע...

האמת שאצלי הלב פירפר קצת...בכל אופן, פעם ראשונה בסקי אבובים...(אבובים היחידים שעשיתי היו אבובים בירדן).

הסירה הגבירה מהירות, האויר והמים היו על הפרצוף שלנו, האדרנלין עלה...ההרגשה היתה מפחידה אך מסחררת.

כאשר לפתע...טרחחחח...נקרע החבל...ישר לפרצוף של מוקה...

אני קצת נלחצתי והתחלתי לאמר לה..."אל תזוזי...אל תזוזי"...

הסירה חזרה אלינו...המדריך לקח את החבל וקשר שוב...

ושוב יצאנו לדרך....

הסירה מגבירה מהירות...אני מפוחדת קצת...אבל האדרנלין שעולה גורם לי להרגשה נהדרת...

ושוב...טרחחחח....החבל נקרע...

אבל הפעם בניגוד לפעם הקודמת, התהפכנו לתוך המים בבום אחד אדיר...

בשניות הראשונות קצת נלחצתי...אבל אח"כ כ"כ נהנתי מהחוויה הזו...

הסירה חזרה אלינו, אבל הפעם כדיי לאסוף אותנו אליה...

עליתי על הסירה בהרגשה שחוויה כזו לא היתה לי אף פעם...

אחריי שכל הבנות עשו סבב סקי אבובים...שני המדריכים לקחו אותנו לעומק הכינרת (כ-30 מטר)

ושם דוממו את הסירה ונתנו לנו לקפוץ חופשי למים...(אני גאה לאמר שזה היה הרעיון שלי לעשות את זה)

המדריך שם מוסיקה טובה במערכת...אנחנו במים...הכינרת מסביב...מי צריך יותר?

בסביבות השעה ארבע וחצי התחלנו להתארגן לתזוזה...

עצרנו בחזרה (כל הקבוצה), במסעדה מאוד טובה לפני כפר תבור, בתחנת הדלק, ואכלנו כיד המלך...

עייפים..שבעים ומרוצים עד השמיים...חזרנו הביתה.

הגעתי הביתה בסביבות השעה שבע...ישבתי חצי שעה עם הילדים לספר חוויות...

אמרתי להם שאני שמה את הראש לתנומה קלה של חצי שעה...

התעוררתי למחרת בשמונה בבוקר......העייפות הכניעה אותי.

מחכה לטיול הבא, לרמת הגולן, בתחילת ספטמבר...

בטח התעייפתם רק מלקרוא את מה שכתבתי...

יאללה...הלכתי לשתות משהו קר...