האומץ לעוף.

החופש כבר הוציא אותי מדעתי...

כל יום נראה לי ארוך כל כך...

הילדים הולכים לישון אחרינו...אין רגע של שקט...

הבלאגן חוגג...

האוכל נגמר מהר...

ואפילו לילדים כבר נמאס.

מסתבר שלמרות הכל, כולנו זקוקים למסגרת...

המסגרת שומרת עלינו...נותנת לנו איזו שליטה מסוימת על מה שקורה לנו...יש איזו מידה של ביטחון בשיגרה.

מקווה לגמור עם קניית הספרים השבוע ולהשאיר לי את שבוע הבא פנוי...(אשריי המאמין...).

אני כבר נורא עייפה...

עייפה מלחשוב מה לעשות איתם...

עייפה מלעבוד ולהרגיש שזה לא זה...

עייפה ממחשבות על האם אני חיה את חיי כמו שאני אמורה לחיות...

עייפה מלהתגונן...הוא כל הזמן מתלונן שאני לא בבית...

הוא יודע מהם הכפתורים שמפעילים לי את יסוריי המצפון...

הוא לא רואה שאני מהצהריים איתם...

הוא לא סופר את ימיי החופש שלקחתי וטיילתי איתם...

הוא לא רואה את הכביסה המכובסת והמקופלת בארון...

הוא לא רואה את האוכל שהוא אוכל...

הוא לא רואה שרק אני זו שהלכה איתם לקנות את הדברים לבית הספר...

הוא לא רואה בעצם כלום חוץ מאשר את עצמו...

ומבחינתי...

לשבת כל הערב והלילה ולראות טלויזיה בלי להזיז את התחת מהספה...זה לא נקרא להיות בבית...

מצטערת שדירדרתי ככה את הפוסט...

אל תצטערו בשבילי...בסופו של דבר...אני עושה מה שאני חושבת שהכי טוב לי (גם כשהמחיר כבד)......(ואולי זה מה שהכי מוציא אותו מדעתו)...

אני בסדר, תודה.