האומץ לעוף.

חשבתי על כל העניין הזה של בקשת הסליחות...

איזה טעם יש לבקשת הסליחה אם דקה אח"כ חוזרים על אותם הדפוסים ואותם המעשים?

איזה טעם יש לבקשת הסליחה אם אנחנו לא עושים עבודה מקדימה על עצמינו?

האם לא יותר ראוי שנעבוד על עצמינו איך להיות אנשים טובים יותר, אוהבים יותר, מקבלים יותר, סובלניים יותר...מאשר לעבוד על אוטומט כל החיים...לשלוף מהפה כל מה שיוצא...ואח"כ לבוא ולאמר..."אוי, אני מצטער/ת"...?

אני מקבלת בהחלט כשאדם טועה, (כי כולנו טועים וכולנו בני אדם), ומבקש סליחה ממקום אמיתי...אבל כשזה הופך להיות דפוס שחוזר על עצמו...פגיעה ואח"כ סליחה...זה מקומם אותי...

תחשבו פעמיים...תפעילו את הראש...

תאמצו את הפתגם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"...

והעולם יהיה טוב יותר...

לא עולה לי מישהו ספציפי שפגעתי בו...

אבל אם כן...אני בהחלט מצטערת...מעומק הלב...

ואם אותו אחד/ת שפגעתי בהם לא אומרים לי, זו עבירה שלהם...

כי האחריות של הנפגע היא לא פחות מהפוגע...

איך אדע אם פגעתי...

איך אדע לבדוק את עצמי...

אם הנפגע לא יאמר לי שעשיתי משהו שפגע בו...

אז...

בתקווה לעולם טוב יותר...

עשו הרבה אהבה...

כשעושים אהבה הכל נראה טוב...

וכשהכל נראה טוב...

גם אנחנו נעשים טובים...