האומץ לעוף.

ימים מאוד לא קלים לי...

לא רק האבל על מות חמותי...על זה אני מתגברת...

לוקחת הכל בפרופורציות הנכונות...

בסך הכל עם כל הכאב, אני יודעת שהיא נגאלה מהיסורים של המחלה הארורה...היא בעצמה לא רצתה לחיות עם הכאב.

ובאמת היו לה המון רגעיי אושר בחיים...

ילדים מקסימים ונכדים מדהימים...

באמת משפחה למופת היא בנתה בחייה...

הנסיעות לרמת גן מתישות...אבל לא הייתי מוותרת על הכבוד האחרון הזה...לקבל את כל המנחמים ולדאוג שהכל יהיה כמו שצריך...שלא יהיה חסר כלום, שזה יהיה מכובד ושהמנחמים ירגישו נעים ומוערכים.

בסוף השבוע יש לי את הטיול החודשי עם קבוצת הנשים...

ואני מחכה לזה כמו אויר לנשימה...

זו תהיה הזדמנות לשינוי אוירה מבחינתי...

קצת לקחת אויר מכל הימים הלא קלים שהיו לי...

(למרות שבהתחלה היו לי נקיפות מצפון שאני אלך להנות והיא שם בקבר...אבל אני יודעת שאם הייתי שואלת אותה, היא היתה אומרת לי בוודאות לצאת לטיול).

שבועיים בלי הטניס ואני כבר מחורפנת...

מחר אני מקווה להצליח לשחק קצת...אבקש מגיסתי שתחליף אותי אצל האבלים...

כל התקופה האחרונה הכנסתי הרבה ג'יפה לגוף שלי...

החגים ואח"כ הריצות לבית החולים והשבעה הוציאו אותי מהשגרה, דבר שפגע גם בצורת האכילה שלי שהפכה להיות יותר מנושנשת ומלאה בג'אנק...

פוחדת אפילו לבדוק על המשקל מה זה עשה לי...

מקווה ששבוע הבא אחרי שהכל "יירגע"...אחזור לעצמי..לאט לאט.

מתה כבר לחזור לשיגרת בתי הקפה שלי...

הפגישות הקבועות עם אישתי...

החיים חזקים מהכל...ללא ספק...

(וזה לא מפחית כהוא זה מעוצמת הכאב והאבל)

שלא תפסיקו לחיות אפילו לא לרגע...

תודה שאתם כאן...