האומץ לעוף.

יום מהורהר וטעון היה לי אתמול.

אחת ה"בעיות" שלי זו האמונה המפגרת שלי בלא יכול להיות שלא יהיה טוב...

מה שנקרא...אני אופטימית ללא תקנה...

ולפעמים זה מפיל אותי לקרשים...

כי מספיק שאני מזהה איזו קרן אור קטנה, אני ישר נתפסת עליה וחושבת שהנה משהו טוב הולך לקרות...

ואז...

כגודל האור...ככה גודל האפילה...

והדבר הכי דפוק זה שאני לא לומדת...לא מצליחה ל"התקלקל"...

לא משנה כמה אני אתאכזב...אני עדיין מאמינה שחייב להיות טוב...

כך או אחרת...

האמת שזה דיי מבלבל אותי...

כי לפעמים זה נותן תחושה של חולשה...

כמו נקודת תורפה שניתנת לניצול...

ומצד שני...

אולי זה מה שעושה אותי כמו שאני...שמחה ואוהבת.

***

גע בי...

גע בי הכי עמוק שאפשר...

גע בי עד שניצוצות יעופו לכל עבר...

גע בי ואל תרפה...

גע בי עד שלא אוכל יותר...

עד שאצא מדעתי...

עד ירפה גופי אחיזתו בי.