האומץ לעוף.

אתמול, סחבתי את הבעל שלי והלכנו לתרום דם...

אני, ידועה כפחדנית מזריקות, ולמרות זאת המטרה הכ"כ חשובה הזו גברה על הפחד...

בקניון היה תור מפה ועד הגלות...מה ששימח אותי מאוד...

פתאום ראיתי איזה אנשים מדהימים יש ביננו...

לאישה המבוגרת שלקחה לי דם היו רעידות בידיים, אבל גיליתי את זה רק אחרי שהתיישבתי על הכסא, ולא רציתי להעליב אותה ולקום, אבל מתתי מפחד...

לקח לה כמה דקות טובות עד שהצליחה לקחת לי דם...

ואני הרגשתי שעוד רגע אני מתעלפת...

ראיתי את בעלי מסתכל עליה ועליי חצי בהלם...

"יש לה פרקינסון" הוא אמר לי אח"כ..."איך נותנים לה לקחת דם?"

"אין לי מושג" עניתי תוך כדיי שאני מרחמת על עצמי ומחזיקה את היד הכואבת ממאמצי החפירות שלה...

אבל כל מה שראיתי מול עיניי זה את העובדה שהיא בטח מתנדבת וכל הכבוד לה.

הלוואי והדם שלי יתאים למישהו ויציל חיים.

כרטיס "אדי" יש לי כבר מלפני כמה שנים טובות, ובדיוק השבוע קראתי שאנחנו באחד המקומות הגבוהים בין המדינות שלא תורמות אברים...וזה ממש העציב אותי...

אני לא מבינה אנשים...לא הייתם רוצים שבמותכם תצילו מישהו אחר?

ואם זה היה בן משפחה שלכם והייתם יודעים שרק תרומת איבר תציל אותו...לא הייתם נלחמים ומחפשים תרומה כזו?

אבל אני חושבת שבמדינה שלנו יושבים אנשים שלא מספיק חשוב להם הנושא, אחרת מזמן כבר היתה הסברה נרחבת בכלי התקשורת...

זה הרבה יותר חשוב מהטררם שעשו בתקשורת על כמה הסיגריות מזיקות...(טוב נו, כנראה שהכל הולך לפי מה שכואב לחברי הכנסת ולא לפי מה שכואב לעם...)

לכו..תתרמו דם, (אפשר להיכנס למאגר הדם בכל יום), תעשו כרטיס "אדי"...כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".

אחותי שלחה לי את זה במייל...

וזה עורר בי געגועים לסבתא והסבא שלי...