האומץ לעוף.

אני, אדם שמאוד מאמין וסומך על השני...באמת.

ולמה כוונתי...

שאם למשל מישהו שואל אותי לדעתי בנושא ספציפי...

אני אומרת בדיוק את דעתי...ואם זה לא נראה, או יושב על איזו מצוקה של הצד השני, אני סומכת עליו שיאמר לי "היה לי קשה עם הדברים שאמרת"...

ומה שקורה בד"כ שהצד השני, מתקפל, תופס מרחק ומתנהג לא יפה, כאילו התנהגתי אליו לא יפה...

(ואני בד"כ לא אומרת את דעתי, אלא אם כן שאלו אותי)

או למשל, אם אני מבקשת משהו ממישהו, אני סומכת עליו שאם הוא מסכים זה על אמת, ולא שאח"כ הוא יקטר על זה...

זה ממש בסדר לאמר "לא"...הרבה יותר בסדר מאשר לאמר "כן" ואח"כ לקטר...

בקיצור, אני סומכת על האנשים שיהיו מספיק ישרים לאמר את מה שהם מרגישים...אני לא נביאה ולא ניחנתי בחוש טלפטי (ואני לא רוצה להיות כזו) כדיי לדעת אם מה שהצד השני אומר הוא אמיתי או לא...

ושתיקה...מפחידה אותי הרבה יותר מהצעקה.

אין לי מושג למה כתבתי את הפוסט עכשיו...(כתשובה למי שישאל אותי מה הביא אותי לכתוב את הפוסט דוקא עכשיו).

עריכה מאוחרת

כשאני אומרת לאמר את האמת כששואלים, אני לא מתכוונת לשאלות בנוסח "איך מה שלבשתי" או "איך אני נראית" וכו'...

אני מתכוונת לנושאים קצת יותר "עמוקים"...

(כן, יש מקרים ששקר לבן הכרחי...)