האומץ לעוף.

לפעמים, כמו עכשיו, קורה לי שאני יודעת מה אני רוצה לאמר, אני יודעת איפה הכאב יושב...ואני לא מצליחה לכתוב את זה.

אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת...

פוחדת שהמסר יעבור לא בדיוק כמו שאני רוצה, שלא תבינו את מה שיש לי לאמר...

תמיד הייתי טובה יותר בלדבר...

כשאני מדברת, כל הגוף שלי מדבר איתי...

העיניים- נוצצות כאני מתלהבת, מושפלות כשאני מובכת, עצובות כשאני כואבת...

הגוף- זז בחוסר נוחות כשאני לא רגועה, מתמסר כשאני בטוחה.

הידיים- זזות לפי קצב הדיבור, מסבירות, נוגעות כשצריך.

אין כמו לשבת מול זוג עיניים (או יותר) ולדבר עם כל החושים.

אז מה בעצם רציתי לספר לכם?

שאתמול קרה משהו שהוציא אותי משלוות נפשי...

אני לא יוצאת כל כך מהר משלוות נפשי, אבל כשפוגעים לי בילדים, אני מסתערת כמו לביאה...

ואתמול דוקא הסתערתי ממקום של הגיון, לא שיחררתי את הלביאה לחופשי...

יובל שלי (כתה ה') ילד מקסים, מאוד חכם, אבל לא ממש אוהב לשבת ללמוד.

המקצוע הכי חזק אצלו זה מתמטיקה, כי שם מפעילים את הראש נטו, פחות יושבים על התחת...

בקיצור, יובל החליט לגשת השנה לבחינות המיון לחידון התנ"ך העירי...

הייתי בהלם, לא האמנתי שהוא ירצה ללמוד לחידון...

(האחיות שלו הצליחו להגיע לחידון הת"נך העירי)

כמובן ששיבחתי אותו ואמרתי לו שהוא פשוט מדהים.

אבא שלי בא שלשום וישב איתו על החומר, כמו שהבנתי הוא למד את החומר מעולה, אבא שלי אמר לי שהילד פשוט קולט נהדר.

אתמול, יובל בא לאבא שלו (בעלי) ובהתלהבות רצה להראות לו שהוא יודע את החומר טוב...

בעלי בחן אותו ויובל באמת ענה על השאלות, ואז זה קרה...

באחת התשובות יובל ענה שיוסף היה בן הזקונים...

בעלי שאל אותו מה זה בן זקונים ויובל ענה לו שהוא לא יודע...

ואז, במקום לעזור לו ולאמר לו מה זה בן זקונים ולהסביר לו שחשוב לדעת גם מה לומדים...ולשבח אותו על העובדה שהוא יישב ולמד..בכל זאת, זה שינוי מפתיע לטובה...

במקום זה, הוא צעק עליו שלא שווה כלום כל מה שהוא למד אם הוא לומד כמו תוכי בלי להבין...

אני החזקתי את עצמי באותו הרגע שלא להתערב...

עוד רגע והייתי משחררת את הלביאה שבי...

יובל הלך למיטה בוכה...כשבאתי אליו הוא כבר נרדם (זה צבט לי).

ואז הלכתי לבעלי, ישבתי לידו ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו...

אמרתי לו שזה כאב לי איך שהוא דיכא את ההתלהבות של הילד...

שחבל שהוא לא בא אליו (לילד) ממקום טוב יותר...

שכואב לי שהוא לא התייחס לדברים הטובים, לשינוי שחל ביובל (וחל ביובל שינוי גדול השנה, גם בשאר המקצועות).

ושהוא יכול היה ללמד אותו במקום לרדת עליו...

כמובן (וזה היה ברור לי) שהוא הפעיל את כל ההתנגדויות שלו ואת כל הצידוקים שלו להתנהגות הזו (תמיד הוא צודק)...

למרות שבשלב מסוים היה נדמה לי שאולי משו זז בו... שאולי הדברים שלי בכל זאת חלחלו לאיזה מקום בו...

לא רציתי לזיין לו את השכל, אז קמתי ממנו והשארתי אותו לחשוב עם עצמו , לפעמים צריך לדעת מתי להרפות.

אחד הדברים שהכי קשים לי בגידול הילדים, זה העובדה שאני כל הזמן דואגת שלא "יקלקלו" לי...

אני כ"כ מנסה לראות אותם מסנטימטר (לא ממטר )... וכשקורה דבר כזה, אני תמיד דואגת שזה "יקלקל"...

למרות שאני יודעת שילדים חכמים...הם לומדים להבחין בין נכון ללא נכון...

ועם כמות האהבה והקבלה שלי אותם...אני מקווה שכלום לא יצליח ל"קלקל" אותם...

וואוו...

חתיכת פוסט...

תהיו טובים, לא היה לי קל לתרגם למילים את התחושות שלי...