האומץ לעוף.

אני חייבת לאמר משהו...

תחזיקו חזק...

כי אני הולכת להכניס לכולנו...גם לי.

כולנו צועקים על האפליה של האתיופים...

כולנו מזועזעים...טוענים לגזענות...

והאמת שזה באמת נורא ואיום...

לקחת אנשים ולהבדיל אותם מאיתנו כאילו הם מצורעים...

כשכל "אשמתם" זה צבעם השונה שמעורר בנו משהו שממש לא קשור בהם....סתם דעות קדומות שלא פתרנו עם עצמינו.

אבל....

שיקום מי שלא מזיז לו שהילדים שלו יתחברו עם אתיופים...

שיקום מי שלא ירים גבה כשתבוא משפחה אתיופית לגור בבניין ה"יוקרתי" שלו...

שיקום מי שבלב שלם יכול לאמר שאין לו דיעות קדומות שמשפיעות על התנהגותו וצורת מחשבתו לגבי האתיופים...

שיקום מי שלא יניד עפעף אם הבן או הבת שלו יביאו בני זוג אתיופים...

אף אחד לא קם....

בואו לא נהיה מתיפייפים...בואו נודה שהבעיה והגזענות הנוראה הזו מתחילה מאיתנו...לא מהשלטון, לא מהמנהלים, לא משום גורם עליון...רק מאיתנו!

ועד שאנחנו לא נטפל בעצמינו, עד שלא נוקיע את הגזענות קודם כל מליבנו, מהמקום הפרטי שלנו, מביתנו...לא יקרה כלום במקומות הציבוריים ואצל אלו שיושבים שם "למעלה".

אני באמת אומרת את זה בעצב...

כי גם לי יש הרבה על מה לעבוד בכל מה שכתבתי כאן...

גם לי...

ותחשבו על זה...