האומץ לעוף.

יום שישי...

שלחתי את הילדים לבית הספר...

הבית שקט...קר לי, אני חוזרת לשמיכה.

הטלפון מצלצל...

אני לא קמה...

הוא מצלצל שוב...

אני בלבטים...

אולי זה הוא...

אני לא קמה...

הטלפון לא מצלצל שוב...

אני מתחרטת שלא קמתי...

אולי זה היה הוא...

ופיספסתי...

ועכשיו הוא בטח עצוב שם...

אוףףף...

למה לא קמתי לענות...

הסבר:

בבוקר שמתי לב שיובל שלי שכח את הסקסופון שלו (יום שישי זה היום שהם לומדים במסגרת בית הספר נגינה).

כשהטלפון צילצל, פתאום עלה במוחי שאולי יובל רוצה שאביא לו את הסקסופון, ועכשיו, בגלל שלא עניתי, הוא יהיה הילד היחידי בלי הכלי שלו...המצפון ייסר אותי.

הילדים שלי "התרגלו" שאם הם שוכחים משהו הם מרימים טלפון ואנחנו מביאים להם לבית הספר...נו, מה ניתן להם להיות בלי אוכל או בלי חומר של בית ספר חשוב...

ברגעים כאלו...הפולניות שבי מתעוררת...

כן, אני יודעת...כל עוד אני אביא להם הם לא ילמדו ולא יהיו אחראיים...

אבל נראה לי שקודם אני צריכה ללמוד... (איך לא להיות דאגנית).