האומץ לעוף.

פתאום אני תופסת שהוא כאן להרבה שנים...

שאין דרך חזרה...

ואל תגידו שיש...כי אין...

זה לא אנושי לחשוב שיש דרך חזרה.

ופתאום זאת אחריות קצת מפחידה...

שלא יברח...שלא יהיה חולה...

התחלנו לסגור חלונות בבית עד הסוף, כי הוא מציץ החוצה...

מפחיד...שלא נמצא אותו חלילה מזנק החוצה...

חתיכת אחריות...

אנחנו לא קושרים אותו כי הוא באמת לא עושה בלאגן...

אמרו לנו שייקח לו בערך שבועיים להסתגל...

איזה שבועיים איזה עמה...

כבר אחרי יומיים הוא לא הסכים לישון בפינה שלו...

הוא נשכב במיטה של יובל ולא הסכים לרדת...

כמה שנילחמתי איתו לא עזר...הוא פשוט תחמן...

התכרבל לו עם הפוך של יובל טומן את הראש עמוק עמוק בפנים...

הוא כ"כ מתוק והמראה הזה שלו עם יובל במיטה היה כ"כ ממיס שויתרתי...

אבל מה...

הוא התשובה לדיאטה...

נסו לאכול כשהוא בסביבה...קשה...תאמינו לי שקשה...

הוא יושב ומסתכל לנו בעיניים...מתחנן לאיזה פרור.

אבל פה זה בל יעבור...לא נותנים לו שום אוכל חוץ מהאוכל שלו.

הוא מת על יובל, אין לי מושג למה דוקא עליו...

הוא לא עוזב אותו...ישן איתו, יושב איתו בסלון...מחפש אותו כל הזמן...בוכה כשיובל הולך...

ושלא תבינו לא נכון, כולם אוהבים אותו ומטפלים בו...

הילדים מחבקים ומנשקים אותו כל הזמן...לדעתי הוא בהלם תרבות מרוב אהבה שהוא מקבל אצלינו...

יש לי לחסן אותו את המשושה ולבדוק לגבי תולעים...

זהו, תינוק חדש לפחות לשניים עשר השנים הבאות...

ברוך הבא בובי...