האומץ לעוף.

היום, אחרתי לעבודה ברבע שעה...

זה לא קורה לי הרבה, אם כבר אני מאחרת אז זה ממש בדקות ספורות...אבל מכיוון שאני לא עובדת משרה מלאה, הם מחשבים לי את האיחור באחוזים...(ואז זה באמת נראה "רציני")

הבוקר, כאילו להכעיס חיכתה לי מבוטחת מחוץ לדלת רבע שעה, הבוס שלי התקשר כועס לסלולרי שלי ואמר לי שמישהי מחכה לי ליד המשרד...הגעתי מבועסת שלא אספיק לשתות את הקפה לפניי...

אחרי שהיא הלכה עלו בי שוב אותן תחושות של מועקה...

אותן תחושות שגורמות לי לרצות לקום ולעזוב את מקום העבודה.

לא מתאים לי להגיע בול על הדקה...

לא מתאים לי שיכעסו עליי על זה שלא הגעתי בזמן (שלא אני קבעתי אותו)...

בניגוד לעובדה שכשאני קובעת פגישה עם מישהו, אני קובעת בזמנים שאני יודעת שנוחים לי...וזה אחרת.

לא מתאים לי להשקיע את הנשמה בלי לקבל שום תמורה...

לא מתאים לי לא לאהוב את מה שאני עושה (גם אם אני טובה בזה)

ואני יודעת שיש בי כל מה שאני צריכה בשביל להצליח לבד עם מה שאני אוהבת...

אבל לעזאזל, אני לא מצליחה לזוז מטר אחד קדימה...אוףףף

איריס בואי, איריס לכי, איריס קחי, איריס תביאי...

נו, דייי...

אני יודעת שזה הקיטור המאה אלף שלי...

ואני יודעת שאני לא ממש עושה עם זה משהו...

אבל אולי בקיטור המליון, משהו יזוז...אולי...

אולי בסוף אפילו אני אגעל מעצמי, מזה שאני רק מקטרת ולא עושה כלום...אולי...

טוב, נו...

קמתי להכין לי קפה...יש בזה משהו מנחם...

תודה שנשארתם עד לסוף הקיטורים שלי...