האומץ לעוף.

יש רגעים, כמו אתמול, שאני לא מאמינה שיש לי 4 ילדים...

אני מסתכלת עליהם, ואומרת לעצמי..."וואו איריס"...

אני באמת גאה במשפחה שייצרתי...

אני זוכרת כל רגע ורגע מההריון שלהם...

אני זוכרת כל נשימה ונשימה מהלידה שלהם...

לצד רגעיי האושר הבלתי נתנים להסברה יש גם את הרגעים הלא קלים...אני זוכרת את הלילות ללא שינה, את הפחדים, את ההתלבטויות (שמלוות אותי עד עכשיו, רק פחות)...האם אני נוהגת נכון, האם הייתי צריכה לעשות אחרת...

אני גדלה איתם...אני לומדת מהם...אני מתמלאת בהם.

אני מסתכלת עליהם, והלב מתרחב, עונג לא מוסבר מציף אותי,

כנראה שקוראים לזה עונג אימהי.

הם כל כך שונים זה מזאת וזאת מזאת...גם בחיצוניות (2 בהירים עם עניים כחולות ו2 כהים בצבעיי המוקה והשוקולד) וגם באופי...

זאת היצירה שלי...היצירה של חיי!!

זאת המשפחה שרציתי...לא חולמת על משהו אחר...

המקום היחיד שמשהו ממך יהיה שם לעולמים...

המקום היחיד שאתה חלק מהיוצרים אותו...

המקום היחיד שאתה יכול להיות בו חשוף ועדיין להיות נאהב.

המקום היחיד שכייף לחזור אליו...

תודה לך אלוהים על כל מה שנתת לי...

(ואתה יודע שרק עוד דבר אחד קטן יעשה את הכל מושלם)

יום משפחה שמח, חברים שלי...

תזכרו, המשפחה זה מה שאתם מחליטים...