האומץ לעוף.

רציתי לספר לכם שהסלולרי שלי חזר לחיים...

רציתי לספר לכם שאני כבר מחכה ליום כייף שלי ביום ההולדת שלי שיחול עוד יומיים...

רציתי לספר לכם עוד כמה דברים נחמדים הבוקר...

אבל...

כשפתחתי את הרדיו הבוקר ושמעתי שלילד הקטן משדרות, זה שנפגע מפגיעת הקטיושה, כרתו רגל אחת...רציתי לבכות מכאב.

כאב לי על הילד הקטן שיקום ויגלה שכעת החלומות שלו ישתנו...

כאב לי על האמא שרק הבוקר קראתי שאמרה שהיא דואגת לרגליים של הבן שלה כי הוא עוד צריך לרוץ ולשחק כדורגל...

כאב לי על על האנשים הפשוטים שמישהו שם בממשלה שכח אותם...וכל מה שאני שומעת זה רק את כל המועמדים לראשות הממשלה מנסים לתפוס טרמפ על ירי הקסאמים כדיי להבטיח הבטחות שווא על מה הם יעשו אם יבחרו בהם...(תסלחו לי, אבל בא לי להקיא)...

והכי מתסכל שהתשובה בידיים של הדרגים הגבוהים...גם אם היא קשה..עדיין התשובה שם.

אני לא חושבת שזה שבת"א יפסיקו לחגוג יפתור את הבעיה (אלא אם כן מישהו יגלה לי קסם) למרות שזה ללא ספק מתסכל אותם.

הבעיה היא לא בעיה זמנית, כמו המלחמה בצפון למשל שאז יכולנו לארח משפחות מהצפון עד שהיא תגמר...

כאן לא יעזור אם נארח משפחות (למרות שמורלית, לתקופה קצרה זה יעודד אותם)...הקסמים לא ייפסקו אם לא נגרום להם להיפסק...

אני יודעת שזה קשה...והפתרון לא בהשיג יד מיידי...

אני יודעת שזה תהליך ארוך ובטוח כואב...

אני יודעת שאולי נצטרך לעשות דברים שנישבענו לא לעשות...

אבל אם נוכל למנוע עוד קטיעת רגל של ילד קטן...אז דיינו.

אז בתקווה שהשבוע יהיה רגוע יותר...

ובהמון המון אמפטיה והשתתפות בכאבם של הנפגעים...

אני מאחלת לכולנו שבוע מקסים.