האומץ לעוף.

אני טיפוס מאוד נוסטלגי וסנטמינטלי...

אני שומרת דברים מהעבר...

שומרת בלב...ושומרת בארון...

יש לי שקית ענקית עם כל מיניי מכתבים, שירים וכל מיניי "שטויות" שאספתי עם השנים...

לדעתי אפשר לעשות תוכנית טלויזיה רק מהחומר שיש לי בארון

לפעמים, כשבא לי ככה רגעים קצת דביקים...אני הולכת ופותחת את השקית הזו ומוציאה משם כל מיניי זכרונות שמציפים את הלב.

ואז, פתאום אני מגלה שפעם...דווקא הייתי מאוד אהובה...

אבל איך זה שרק עכשיו אני מגלה את זה...

איך זה שפעם הרגשתי ממש לא אהובה...

איך זה שהיו זמנים שמכרתי את נשמתי בעבור טיפת אהבה...

האמת שאני יודעת את התשובות...אבל אני מעדיפה להתעסק עם דברים יותר נחמדים...כמו למשל אותו אחד שנישק אותי בפעם הראשונה, בעכו הרחוקה, ואח"כ שלח לי מכתב כל כך יפה ומחמם עם תאור ארוטי על כמה הוא מתגעגע לשפתיים שלי...

שתבינו שחוץ מנשיקות לא היה ביננו כלום והוא הצליח לכתוב מילים כל כך יפות וחושניות על אותה נשיקה, כאילו היה ביננו סקס מטורף.

או למשל יש לי זכרון מצחיק על מישהו מאחד הכפרים בגליל, שכשהייתי בת שירות לאומי במשטרת כרמיאל, בשנה השניה שלי (בת 19-20 ), הוא בא למפקד שלי במשטרה וביקש ממנו את ידי תמורת מפעל למרצפות + גמלים......

הדרוזים בגליל פשוט מתים עליי......יש לי את כל מה שהם אוהבים......

או למשל יש לי יומן ישן משנת 1986 שיום אחד כשנרדמתי על הספה בדירה המשותפת של הבנות שירות לאומי, אז אחת הבנות פתחה אותו וכתבה לי שיר מדהים על כמה אני מיוחדת וכמה אני מקסימה וכמה אני לפעמים לא מובנת וכמה מגיע לי הטוב ביותר...

היא כתבה בתוך היומן שלי ולא סיפרה לי ואני זוכרת יום אחד כשפתחתי את היומן וגיליתי את זה, נורא התרגשתי ולא הפסקתי לבכות...(איך...איך לא ידעתי שאני אהובה...?)

אוי, אני יכולה לשבת ולכתוב חיים שלמים רק מהנוסטלגיה שלי...

אז לפני שאני אקבל את המבט הזגוגי האהבל המרחף הזה בעיניים, אני אסיים כאן...

השמש מגיעה...

תהיו אופטימיים...