האומץ לעוף.

הן היו החברות הכי טובות...

שתיהן בנות אותו גיל, בערך 40...

כל יום שרצו אחת אצל השניה...

הבעלים היו יחד ....כמו משפחה...

הילדים היו מתערבבים בין שני הבתים...

א' היתה מסתובבת בתחתונים גם כשבעלה של ב' היה בסביבה...כאילו היה אחיה...

וזו מה שהיתה מערכת היחסים שם...

מערכת יחסים של אחים, אחיות...של משפחה אחת חמה ומלוכדת...

כשב' הלכה לעשות בדיקות יום אחד כי כאב לה, א' היתה מוטרדת...

היא תמיד ראתה שחורות...והיא צדקה.

ב' חלתה במחלה הארורה הזו ומצבה התדרדר מיום ליום...

אחרי חמישה חודשים מיום הגילוי היא מתה...והיא כבת 40...

א' היתה אומללה...משהו בה כבר לא היה שלם...

ימים שלמים היתה בוכה את מות חברתה הטובה...

היתה הולכת כל יום עם ביתה הגדולה לעזור לבעלה של ב' המנוחה...

היתה עושה כביסה, מבשלת, מארגנת...

מנסה למלא את החלל שנותר שם...

מנסה לעטוף ולחבק את שני היתומים המסכנים שעוד לא היו בר מצוה...

בשלב מסוים כבר היתה עייפה מללכת...

שלחה את ביתה שהיתה אז כבת 20-21 לעזור לבעל ולילדים...

כמעט כל ערב היתה הולכת הילדה ומטפלת בבעל ובילדים...

הרי משפחה צריכה לעזור אחד לשני...

כעבור שנתיים של "שיגרה" כזו...התגלה לה שהבת שלה והבעל של ב' מאוהבים...

היא לא ידעה את עצמה מרוב כעס וצער...

"הבת שלי?...הילדה שלי?...עם הבעל של החברה הכי טובה שלי שמתה?..."...היזדעקה...

"לא יתכן דבר כזה...על גופתי המתה"...המשיכה לצעוק...

היא התקשרה לבעל ואמרה לו "אתה לא מתבייש?...לקחת את הילדה שלי?..."

"אין לך כבוד לאישתך שמתה?...שאתה לוקח את הילדה של החברה הכי טובה שלה ומזדיין איתה?...איפה הראש שלך איפה?...אתה יכול להיות אבא שלה..."...

היא היתה אחוזת טירוף, כמעט ורצחה אותו בזעם...

היא ניסתה בדרכים טובות לנסות לשכנע את הילדה לעזוב את הבעל של ב'...

וכל פעם אותו ניגון חזר...

"אני אוהבת אותו..."..."אני לא מוכנה לעזוב אותו"...

"אבל איך את יכולה להיות איתו באותה המיטה שב' היתה?...איך?..."...צעקה עליה אימה...

והילדה היתה שותקת...

א' גרשה את ביתה מהבית...לא הסכימה לראות אותה...

הילדה היתה עצובה, אבל קיבלה את רוע הגזירה...

כשנודע לא' שביתה בהריון ממנו...כמעט וחטפה שבץ...

התפללה כל יום שיקרה משהו...

והמשהו קרה, היתה לילדה הפלה טיבעית...

6 שנים עברו מאז שב' מתה...

מתוכם 4 שנים הם כבר חיים יחד...

היא בת 27 והוא בן 50...

האמא והבת מדברות...אבל היחסים קרירים...

א' אמרה לי בבכי שמה שכואב לה יותר מכל זו לא העובדה שהבת שלה יוצאת עם בן 50...

אלא העובדה שהם היו משפחה...שהמחשבה שהבת שלה מזדיינת איתו באותה המיטה ששכבה חברתה הטובה, מעבירה בה צמרמורת...ממש כמו גילוי עריות במשפחה...

מה הייתם עושים אם זה היה קורה אצלכם?....

הבוס שלי (אחד מהם) התרגז עליי קודם...

הוא אמר לי שנמאס לו שאני לא שמה זין......

ביננו...איך אני יכולה לשים משהו שאין לי......

(למרות שבהתראה מוקדמת יכולתי להשיג כמה...)...

שתבינו, הכל התחיל מנייר טואלט...

נראה אתכם ממשיכים את זה ומוצאים את הסיפור שמאחוריי הנייר טואלט שגרם לבוס שלי לאמר לי את מה שאמר......

חזרתי עכשיו מצעדת נס ציונה...

אני מעולפת...

אומנם רק 8 קילומטר, אבל חתיכת טיול שטח זה היה...

דנה לא באה כי היא מופיעה בהפנינג הסיום עם הלהקה שלה...

מאיה הלכה עם החברות שלה...

יובל ונועה הלכו איתי...

נועה לא הפסיקה לקטר שקשה לה...אמרתי לה שהיא צודקת וזה הרגיע אותה.

סחבתי את כל הבית על הגב..(אוכל, שתיה, חטיפים, כלים חד פעמיים, מגבונים פירות וכו')

נו, מה לעשות האמא היהודיה......

שחלילה לא יבוא להם משהו ולא יהיה בתיק...

יצאנו ברבע לתשע בבוקר ובאחת בערך הגענו לנקודת הסיום ששם היה ההפנינג,

עם מתנפחים ודוכניי מזון (נו, איך אפשר בלי אוכל...).

כל הדרך התפוצצתי...השלפוחית שלי עמדה להיתפקע כל רגע...

פעם אחת כשעשיתי אפצ'י, הייתי צריכה להחזיק שם כ"כ חזק שהייתי בטוחה שעוד

רגע בורח לי...

בנקודת הסיום הזעקתי את בעלי שיבוא להחליף אותי, אחרת תיכף תהיה פה בושה...

עוד רגע והיה בורח לי...

השארתי לו את הילדים להפנינג וברחתי הביתה...

בקושי הצלחתי להגיע לשרותים...

ובא לציון גואל...

יאללה חבר'ה...

אני הולכת לעשות איזו מקלחת טובה...

כמות המים החמים יקבעו אם היא תהיה קצרה או ארוכה...

ואח"כ אלך להתעלף לי עם איזה פרי שייק קר וצונן...

לואיזה היתה אישה מדהימה!

היא טיפלה לי בילדים כמה שנים טובות.

תמיד הייתי חוזרת לבית מסודר, לילדים נקיים והכי חשוב, לילדים שמחים.

הילדים שלי אהבו את לואיזה כאילו היתה סבתם...היו שמחים לקראתה...

אהבו ללכת אליה לפעמים ולשחק עם הכלבים שלה.

לואיזה היתה אישה רגועה...אף פעם לא שמעתי אותה מתרגזת...הכל היה אצלה בשלווה ונועם...

אהבתי את לואיזה אהבה גדולה...היא היתה כמו סבתא נוספת לילדיי.

לואיזה, בעלה והבנות שלה היו לחלק בלתי נפרד ממשפחתי.

בארועים הם הוזמנו והשתתפו בשמחתי.

בחגים הייתי מרימה טלפון לאמר חג שמח ובפורים אהבתי את המשלוח מנות המושקע שלה עם מאפיי ידיה וההפתעות לילדים שהיתה מוסיפה שם.

לפני כשלוש שנים לואיזה חלתה במחלה הארורה!

אתמול אחר הצהריים המחלה הכניעה אותה והיא מתה...

והיא רק בשנות השישים שלה...

עצוב לי נורא...

לואיזה אהובתי...

נוחי לך היכן שאת...

היית אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, לבעלי ולילדיי...

לא אשכח אותך לעולם!

בזמן האחרון הרבה אנשים סביבי חולים או מתים ואני חושבת לעצמי, מה קורה פה?

מה?...הגעתי לגיל הזה שפתאום אנשים חולים ומתים סביבי?

נורא מפחיד...

יש אנשים שכשהם עצובים, או כשהם בדאון הם נכנסים מתחת לשמיכה או מסתגרים.

אני כשעצוב לי (חוץ מלבכות כמובן) אני מנסה דוקא לשמח את עצמי...

לעשות דברים שיוציאו אותי קצת , לזמן מסוים מהמקום הכואב והשואב הזה...

ולפעמים זה נראה כלפי חוץ כאילו שאם אני שמחה אז בטח לא עצוב לי...

וזה לא נכון...

אני זוכרת שפעם מזמן כשעוד יצאתי עם בעלי, היתה לנו איזו פרידה קצרה...

והיה לנו נורא קשה, גם לו וגם לי.

אני אספתי כמה חברות ויצאתי לבלות והוא הסתגר בבית.

חבר שלו ראה אותי והלך לספר לו שאני "צוהלת ושמחה"...

והוא לא הבין איך אני אומרת שקשה לי ובכל זאת מצליחה לצאת ולשמוח...

הסברתי לו שעוצמת הקושי או הכאב לא נמדדת באיך אתה מתמודד...

אם אני מתמודדת בלשמוח ואחר מתמודד בלהסתגר זה לא אומר שלי קשה פחות...

זה אומר שאנחנו מתמודדים בצורה שונה.

ולמה אני אומרת את זה?

כי נתקלתי באנשים שונים שהיו למשל בשנת אבל , והם כל הזמן היו עסוקים באיך החברה שופטת את מעשיהם...

ואני בעד לשמוח ולשמח...ואני לא חושבת שאם אדם משמח את עצמו (גם כשהוא למשל בשנת אבל) אז הוא כואב פחות...ממש לא.

                        אז, שנדע רק ימים טובים

                              שנדע לשמח את עצמנו, גם ברגעים קשים...

                                             ושתהיה שבת מקסימה...

כתבתי פוסט על אמא שלי...

על כמה שקשה לי איתה ...

ופתאום התביישתי...

התביישתי בעצמי...

ולא פרסמתי...

היא רוצה שתיגע בה...

במקומות הכי נסתרים בגופה, בנשמתה...

היא רוצה שתחבק אותה חזק...

ותיתן לה להניח את ראשה על כתפך...

היא רוצה אותך קרוב...

כ"כ קרוב שזה כואב...

התקשרה אליי עכשיו חברה ...

היא היתה נסערת ביותר ואמרה לי "איריס, את לא תאמיני"...

נבהלתי...לא ידעתי מה קרה...חשבתי כבר על דברים נוראיים...

"מה קרה"...שאלתי.

"תפסתי אותו גולש לאתרי פורנו"..אמרה נסערת

"נו..."...שאלתי אותה

"הוא מחפש בחורות לסקס"...

"איך את יודעת?"...שאלתי

"שאלתי אותו" ענתה לי

"ו...?...הוא אמר שכן?..."שאלתי בתמיהה

"הוא אמר שעדיין לא" ענתה

איזה טיפש, חשבתי לעצמי...למה לאמר "עדיין לא"?...למה אי אפשר לאמר "לא"...

למה להכאיב סתם...

הרי "עדיין לא" בעצם אומר לה..."בקרוב"...

בטח שהיא תהיה מבואסת...

היא כ"כ הרגישה רע שהיא כבר חשבה על להיפרד ממנו...

הרגעתי אותה קצת, אמרתי לה שאני מבינה אותה ואת הכאב שלה...

אבל שתרפה קצת...תתן לנפשה מנוחה מזה...ונדבר אח"כ.

("קצת" קשה לי בעבודה לנהל שיחות כאלו)

אני אדבר איתה אח"כ...

מה כבר אני יכולה לאמר לה?...