It's Only My Life

הגיע החורף תחושה משונה כזאת מאין שמחה מהעולה בעצב מן מצב לא ברור כזה.הפחד להגיע לימים הגשומים לבד עם עצמי.לישון לבד כשבחוף קור אימים.לחזור הביתה לבד בגשם בקור שאין מישהו שיחבק אותך גם אם זה לא באמת מחמם.החום הפנימי הזה שחסר לי כבר כ'כ הרבה זמן.ואולי זה לא מה שאני צריכה עכשיו.הרי יש לי שלושה בחורים מדהימים שמבלבלים לי את המוח.מטריפים לי את השכל.כל אחד והמעלות שלו.וחסרונות שבקושים ניתן לראות.זה אמורה להיות מחמאה אני אמורה להרגיש הכי טוב בעולם.אבל זה מטריף לי את השכל.לאן אני הולכת ועם מי אני אלך.זה מבלבל אותי מטריף אותי מכניס אותי לאי יציבות נפשית.השטויות שאני עושה עם עצמי ועם החיים שלי.הטעויות הטיפשיות האלה שבכזאת קלות הייתי יכולה לוותר עליהן.מחפשת מקום שאפשר לברוח אליו.נוברת בזכרונות משנים קודמות.צוללת לתוך מוזיקה.בוהה בטלויזיה שעות.קוראת ספרים כדי לנסות לחיות חיים של אנשים אחרים.זה הרי דברים שנשמעים כ'כ פשוטים לייסום.הרי אני לא מאוהבת ואין לי קשרים רגשיים. אני פשוט מפחדת להישאר קירחת מכל הכיוונים מפחדת להישאר שוב לבד.שונאת את הלבד הארור הזה.להתחבק בגשם.נשיקות עדינות ומלטפות.חיבוק חזק שלא מרשה לך ללכת.כל הדברים שכ'כ אהבתי שיש לנו.כל הדברים שרק בגללם אני עוד חושבת עלנו.עוד מתגעגעת.מאסתי בלשבת לבד בבית.מאסתי בלחיות בתוך החדר שלי.בלי מקום לרוץ אליו.בלי מקום להיות בו ולהרגיש מוגנת.וכל השטויות שאני עושה.בריחת מציאות.חיפוש מקום מפלט.כל הדברים שאני יודעת מכורח המציאות שאני חייבת לעשות.כל הדברים שאני חייבת לסיים.ואני לא מסוגלת.או שאני בכלל לא רוצה.אבל אני חייבת להישאר ריאליסטית.בשביל עצמי.כדי לא לפול שוב לבורות האשליה האלו.בורות כ'כ עמוקים.מישהו אי פעם מצא את סופו?ספרו לי היכן הוא.היכן סופו של הסיפור חסר המעצורים הזה.מתי הוא נגמר.הוא שהוא נגמר רק כשהכל נגמר.שיחות לתוך הלילה.צרת אחרים חצי נחמה.ביטחון שירד לטימיון.ומה המתרה בכל הסיפור הארוך הזה לאן הוא כבר יקח אותי לשום מקום חשוב שום מקום עם מתרה אני לא רוצה את זה יותר אין לי כוחות נפשיים להתמודדויות הללו.אין לי כוחות למחשבות המרצדות בראשי לילות שלמים.ולא נותנות מנוח ולא נותנות לישון.אחרי לילות של שעת שינה יחידה מתעוררת לאותו מציאות מגעילה שצריך לקום אליה שוב ושוב.לריבים עם חברים ועם ההורים לנתק הפתאומי הזה שלקחתי מהעולם כולו ובמקום כל שהו גם בלי ידעיתכם הוא מרצוני החופשי בלבלד.חוסר ההתנגדות לכליאה הביתית.לא יוצאות לי המחשבות של מה יקרה מחר ומה יקרה ביום שלמחרתו.לאן אני הלך ועם מי.שוב השאלה לאן ועם מי.היא לא עוזבת חסרת תשובה.בא לי לשים זין על כולם לשכוח מכולם לא לדבר עם אף אחד ולברוח מהעולם הזה.אבל אני שוב יודעת יודעת שאני אראה אותם שאני אפגוש אותם גם אם אני לא רוצה וגם אם בלב שלי אני מיחלת לעצמי שלא יגיעו.ומה בעצם אני עושה אם כן.ומה בעצם אני עושה עם עצמי.ולמה אני פוגעת שוב ושוב באנשים שכ'כ חשובים לי.ולמה אני לא יכולה להפסיק להיזכר ולהיכנס לימים נוסטלגיים שהרי גם ככה אני לא אשכח כל חיי אז למה דווקא עכשיו לחשוב עליהם.ועל איך עבדת עלי שלא נחזור ונישקת אותי בגשם.ואיך לקחת אותי הביתה כשהייתי שיכורה.ואיך דיברנו ובכיתי כ'כ הרבה פעמים בכיתי ואתה רק חיבקת אותי והבטחת שהכל יהיה בסדר ואיפה הבסדר הזה עעכשיו תגיד לי אה איפה הבסדר המחורבן הזה הלך לי ולאן הוא נעלם.ולמה רק אני לא מוצאת אותו.והכל מסביב כ'כ יפה.והכל מסביב כ'כ טוב.ואני בתוך ענן שלא נפוג.ואני בתוך ענן שחור מוקף לבנים.מוקף שמים תכולים ואני בתוך מין תחשה מתמדת כעד שטוב פתאום הדברים מתחילים לפול וליפול וליפול וליפול.מזניחה לימודים מזניחה חברים מזניחה משפחה והכל למען עצמי וגם בזה אני לא מצליחה.אגואיזם מתפשט.וכבר נמאס כבר נמאס מהכל ומכולם.וואלה מה יהיה כשאני אגיע לבצפר ואני אראה אותו.וואלה מה יהיה כשאני הגיע למסיבות ואראה אותו.וואלה מה יהיה כשאני סתם הסתובב ברחובות והראה אותו.כ'כ הרבה אכזבה עצמית הופפת אותי עכשיו.אני כבר לא מכירה את עצמי.כבר אין לי כוחות לעצמי.אני פשוט אשכח מהכל אשכחת מכולם אשכח את כולם המשיך לחיות בתוך העולם שלי בבועה שלי בצורה שלי בחיים שלי ואני לא צריכה אפחד שיהיה איתי.כבר נמאסו עלי נושאי השיחה האלו.כבר אין לי כוח לדבר לחשוב לחיות את זה.ואולי אני רק מאכילה את עצמי בסרטים רעים.אולי אני סתם מפילה על עצמי שטויות.הרי מה כל זה בעצם.יותר מידי אוספים של בולשיט רצוף.תחושות גיי אחוש.לאן אני לוקחת את עצמי.ואתם ממשיכים להראות לי עד כמה שזה שטויות ואני ממשיכה לא להאמין לכם שזה לא רציני ממשיכה לחיות באשליה שזה סופני.ואלי אם זה יהיה סופני היה לי יותר קל.חח רק הידיעה שהמחשבה הזאת עלתה לי בראש גורמת לי ללגלוג עצמי.אולי כבר הגעתי למאיסה עצמית.החורף המדהים הזה שמגיע.עושה לי כ'כ טוב.גורם לי לרצות לעמוד מתחתיו שעות ולתת לו לנקות הכל מתוכי לשטוף אותי בזרם מימיו.ואז לשבת עם שמיכה ענקית וכוס תה מתחת לאיזה גגון ברחוב עם אדם קרוב שעות ולדבר.ולא להסתכל אחד על השני.כאילו שזאת בעצם שיחה שלמה עם הצמך.להביט בגשם המציף ולחיות את הרגע המדהים הזה.לשפוך את כל הלב ולרגע לא לחשוב על זה שיש שם מישהו.ולדעת שכל מה שאמרת שייך רק לך ולו ולעולם לא ידע את זה אדם נוסף.אתמול הלשבת על הגג מחובקת בידים של מישהו ולא לחשוב על כלום בזמן שמטפטף הגשם הקליל ושוטף את הפנים ומבפנים מתנגנת המוזיקה הרועשת שכולם שומעים וכולם שרים וצועקים ומדברים וקולות רמים בכל מקום.אך בטיפה הראשונה של הגשם אחרי תרועה גדולה של שמחה היה שקט מדהים של התמקדות מטורפת בגשם.3 בנות שעמדו לצידי בימים האלה.שיודעות את מצבי ומרגישות אותו דבר.נותנות לי מקום לברוח אליו לדעת שיש מישהו במצבי ושאני לא לבד בניהן.נמאס לי לברוח!נמאס לי להתחבא!בא לי לעמוד ואת הכל לצרוח!בא לי להגיד לאדם אדם מה אני חושבת עליו.ואני הרי יודעת שכשאני אקרא את זה עוד שבוא אני לא הסכים פה עם שום דבר.אני הרי יודעת שאלו רק מחשבות רגעיות עצבים ודכדוך של עכשיו.מצב שנפל עלי בימים האחרונים.