on MY life

תודה על השוקו המוקצף.

כותבת: אני

"ביום שבו ארצה להיות איתך, תדעי"

יום ראשון:
לא משנה כמה אמרתי להם את זה, הם תמיד נדבקו אלי ורצו לנשום את החמצן ששייך לי! אך ורק לי! לאכול לי מהצלחת ולהציק לי בשיער.
אז ישבתי מולך והסברתי לך שהבעיה היא לא אצלם אלא אצלי. "אני מושכת מידי? נחמדה מידי? הו, אני יודעת! יש לי ריח טוב מידיי!".
תמיד אמרת לי בצידו השני של השולחן "תראי ילדה חביבה, אפילו אותי הקסמת, מה את מצפה? שאחרים לא יוקסמו כלל?" ותמיד עניתי את אותה התשובה, "כן! שלא יתקרבו אלי! שיעזבו אותי! לא בא לי להיות חברה שלהם! אף פעם לא!".

יום שני:
חזרתי מהגן וישר נסעתי אליך.
נשכבתי על הספה הכל-כך רכה שלך, דברתי איתך, צחקתי ואפילו בכיתי.
"מה את רואה פה?"
"לב"
"ועכשיו?"
בעודי מקמטת את המצח ובאמת מנסה להוציא איזושהי תמונה או לפחות רמז של משהו מהיצירה המוזרה הזו, ראיתי אותך בוחן אותי ומסתכל על ידיי העדינות.
"אני יודעת!" שמחתי. "זה עצים ופרחים!"
"יפה מאוד ילדה טובה, רוצה לספר לי למה דווקא ראית את אלו?"
"כי זה מה שמצויר שם, לא?"

יום שלישי:
העבודה שהסייעת נתנה היום, גמרה אותי. הייתי חייבת לבוא אליך ולהתנחם בקולך העדין והממכר.
"הגעתי!"
"הו שלום ילדתי, מה להביא לך לשתות?"
"שוקו, כמו תמיד"
כעבור 7 דקות וחצי, השוקו המוקצף שרק אתה יודע להכין עם קוביות השוקולד שבפנים, הגיע. שתיתי את כולו והנחתי על השולחן.
העברתי איתך את כל היום, בלי בכלל לשים לב שהזמן עובר לי כמו מים שזורמים בנחל גועש ורועש ללא הפסקה.
זה אפילו קצת הפחיד אותי.

יום רביעי:
החלפת חדר ועברת לחדר רחב יותר, היית פתאום הרבה יותר מצויד והבגדים שלך היו זוהרים מתמיד.
החיוך שלך גרם לי לחייך חיוך גדול יותר ולהבין שהמציקים האלה הם מטרד שיחזור אבל כבר לא ממש ישפיע, כי הצלחת לעזור לי לשכוח מהם. כמעט.
"זה פועל כמעט על נוכחותו של כל פולש המחולל נזק. זה נקרא "המערכת של העצמי", מחוננת ביכולת המרשימה להבדיל בין עצמי לבין שאינו כזה, בין ידיד לבין אויב. זו תפקידה של המערכת הזו".
ואז, הבאת לי את הקופסא ליד ואמרת לי שאם אצמיד אותה אליי, הם כבר לא יטרידו אותי כמו בעבר.
זה עבד.

יום חמישי:
"מה את רואה פה?"
"ג'ירפה שמגיעה לשמיים!"
"ועכשיו?"
הייתי בטוחה שכבר ראיתי את התמונה הזו כשהייתי איתך.
"אני יודעת! זה העצים והפרחים! למה אתה מראה לי את אותה תמונה? מעולם לא הראית לי את אותה תמונה פעמיים"
"מתוקה, היום זה היום"
"כן, היום זה היום..." הייתי קצת עצובה.
החזקת לי את היד.

יום שישי:
הייתי עייפה. לא היה לי כוח לפתוח את העיניים.
הקופסא שהבאת לי הייתה ליידי. רציתי למרוח ממנה אבל החלום השתלט עלי, תקף אותי מכל הכיוונים, רציתי לישון.

יום שבת:
החזקת לי את היד בעודי שוכבת על המיטה. עיניים עצובות ועוד דמעה של שקט רצה על לחיי. "לא משנה כמה אמרתי להם את זה, הם תמיד נדבקו אלי ורצו לנשום את החמצן ששייך לי! אך ורק לי! לאכול לי מהצלחת ולהציק לי בשיער". אמרתי לך.
"את תצליחי לעבור את זה!" אמרת לי, "את חזקה" הוספת.
"בלי שיער?" שאלתי.
"הוא יצמח".
"ואם לא?"

יום ראשון:
בשמת אותי וסדרת לי את הסמיכה יפה בשביל שלא יהיה לי קר. הכנת לי שוקו בשביל שאוכל להסתכל עליו ולחוש את טעמו דרך המבט.
הייתי כבולה לצפצופים, רעש מטריד באוזניים, צינורות וחוטים. מרחת עליי את המשחה.
הימים נעשים קצרים מידיי והזמן עובר מהר. מפחיד לי.

יום שני:
הנשימות כבדות וכך גם ההרגשה. "המערכת של העצמי" שדברת עליה, שהייתה אמורה להגן עליי, נחלשה. עכשיו זו רק אני והתרופות.

יום שלישי:
"ביום שבו ארצה להיות איתך, תדעי" מחלה ארורה. רוצחת נשמות. מעציבה משפחות. שתדעי, שבחיים לא ארצה להיות חברה שלך!
בחיים לא.

יום רביעי:
הגננת והילדים עשו לי הפתעה. הם הביאו לי סוכריות והביאו לי ממתקים.
אמא ישבה לידי וקראה לי את הספר "ציפור הנפש", היא אמרה לי שלא אבין כלום אבל היא מבקשת שלפחות אנסה. והצלחתי.
ואתה עמדת, והסתכלת מהחלון ושלחת לי נשיקה באוויר בטעם שוקו עם קוביות שוקולד והמון המון עצים, פרחים, שמים ודשא.
היית שם, אתה והחלוק הארוך והזוהר שלך. בכל יום קבלת ילדים תמימים וקטנים כמוני והצלחת להוציא מהם טיפה של חיוך. טיפה של שמחה.
תמיד אהבתי את החיוך שלך,
שמילא אותי בשמחה יתרה. בעצב בלתי פוסק.

"את תצליחי לעבור את זה!" אמרת לי, "את חזקה" הוספת.
"בלי שיער?" שאלתי.
"הוא יצמח".
"ואם לא?"



(חשוב לציין, הדמות שבסיפור נוצרה מדמיוני).

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285