הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

(סיפור אמיתי)

שמונה וחצי בערב. עוגיג לבד, מנסה לנמנם על שני כסאות מרופדים בקמצנות ולא ממש מצליח להתמקם. לא תכננו את המושבים לאנשים ארוכים.

אשה צעקנית אחת עומדת ליד הדלת, בטוחה שהרכבת לא עצרה בתחנה. אהבלה. היא לא מזהה את המושב הסמוך? את תחנת הדלק?

בינתיים הבת העוד יותר אהבלה שלה מתחילה לשיר בקול של אגזוז שנגרר על הכביש: "הייתי כעיוורת לאור היום..."

אנשים עצומים פוקחים בתימהון. מה זאת הקטסטרופה הזאת? איך היא מעזה (ועם קול כזה, לא אטעה אם אומר: "מעיזה") לחלל את קדושת שנתם בחיקוי עלוב של גיבורת התרבות שלנו?

והילדה ממשיכה לחרחר: "...והסם שבי עוד לא נגמר...", כאילו כדור אקסטזי זה עתה נחת בקיבתה.

האמא ממשיכה בתיאורי ערוות אמו של נהג הקטר. הרכבת מאיטה לאיטה, ולי כבר בא לתת לגברת בעיטה.

"...איך עוד יום עובר בלי נשימה..."

מסכנה. הלוואי שתחנקי, באמת.

"...לילה בא לאט, הזמן נעצר..."

הרכבת נעצרת, הדלתות נפתחות.

"...לילה ואתה..."

ירדו, הבהמות.

                             ורק השקט שנשאר.