הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

שבוע החופש התחיל. בעצם - ארבעה וחצי ימים של שכרון חו(פ)שים. יצאתי הבוקר לעבודה חרגיל, קרעתי את המקלדת עד 12:40 והחלטתי שאני מתקפל. אוי איך שהתקפלתי... תכף תבינו. תחנת ביניים - בשירותים. עיכוב קל. עיכוב. קשה. קשה יותר. יציאה... (וזה מזכיר את הבדיחה על שניים שיושבים בשירותים. משני התאים - גניחות של עצירות - אוח - אוי - אוחחח... אחרי 10 דקות שומעים מצד אחד "פלוּפ". "יש לך מזל" אומר השני. "איזה מזל?" עונה הראשון, "נפל לי השעון") וכשיצאתי זיהיתי בוודאות שאפילו טרמפ מסופרמן לא יביא אותי לרכבת בזמן (13:04). ההחלטה נלקחה - אוטובוס. כן, הקופסה הזאתי עם המנוע, הנהג העצבני, הכסאות שמשייפים את הברכיים (את זה אגד לא יספרו לכם בפרסומת) והשלדות השרופות שרואים בטלויזיה בימים עצובים במיוחד. הליכה קצרה, קפיצה מעל גדר (לא הגדר הזאתי) והמתנה, תוך שאיפה מלבבת של הפרשות המכוניות לאוויר הצח והחורפי. שלושה אוטובוסים - שעה וחצי - ואני בבית. רעב. סיר. עוף. מריח טוב, אבל בכל זאת מוציא פיתה קפואה למיקרו, מוסיף כף חומוס עם כל העגבניות (זה לא לינק, עגבניות הן  ב א מ ת  אדומות!) (אבל אם יש לכם רעיון ללינק תגיבו) החתוכות והמלפפונים החמוצים נשארו במקרר. פתחתי את התיאבון. עכשיו אפשר לחסל את מה שנשאר בסיר... חוץ מהבצל. זה סותם את התיאבון לעוגיה. עוגיה! (אגב, למה אין בפונטים צבע נורמלי של עוגיה?) סלחו לי לרגע (=זמן בלתי מוגבל), הפסקת עוגיה (או יותר... לא, לא אוֹ, בטוח שיותר), המשך יבוא.

נ.ב. פעם אחרונה שאירוע אסלתי נכנס לבלוג שלי. אפילו אני נגעלתי. איך אפשר להכניס עכשיו עוגיות לפה?