מי שמכיר אותי טוב, מזהה אותי מרחוק באמצעות חוש השמיעה בלבד; ולמרות קולי הרדיופוני, העמוק והמתגלגל, לפעמים - במיוחד בחורף - איני צריך לומר מילה, רק הגה (של טרקטור). זאת אומרת, אני ידוע ומוכר באפצ'ים שלי. לא, אין מדובר במסוקי הקרב או בשבט אינדיאנים לוחמני ומצווח, אלא בעיטושים קולניים. מאז ומתמיד הזדהיתי עמוקות עם שירה של ציפי שביט "מר אפצ'י" וכשזה בא - אפילו קיר בטון בעובי שני מטר לא יעצור אותו. כשאני דופק אפצ'י, מתקשרים לשירות הסייסמולוגי. בדרך כלל - בדיוק כמו בשיר - אני מרגיש דגדוג באף... ולפעמים אני מספיק איכשהו ברגע האחרון להזהיר את הסובבים אותי (מילת הקוד היא "אפּצִ'גדול! אפּצִ'גדול!") למען יצטיידו בהקדם האפשרי בצמר-גפן, אטמים, אוזניות מגן ובכריות האצבעות, או לפחות יתמקמו מתחת לשולחן או משקוף. במשפחה המצומצמת כבר התרגלו - הבומים העל-קוליים מתרחשים לאורך כל השנה; אבל בחורף המצב מחמיר, בגלל הנזלת.
הקיצר, גם הבוקר. ישבתי בסלון, מרותק בעיתון, ואז בלי שום אזהרה דפקתי וואחד אפצ'י. האוזנים שלי צלצלו, אבל אף אחד לא התייחס. ואז הרגשתי סימני נזלת מתדפקים על פתח הניקוז הסטנדרטי שתקוע לכולנו באמצע הפרצוף. אוי. אם אני אזוז יהיה שיטפון...
"מיתרי, תביאי לי טישו מהר! יותר מהר!"
... ואיך שהיא הביאה לי אותו, חטפתי וקינחתי ברעש גדול.
"אבא, אתה ממש חרצצן!"
לקורא איתי צור: למרות הקילומטראז' בינינו, יש סיכוי שאני אחראי לואזה שנשברה אצלכם הבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עוּגִּיג