הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

ט"ו בשבט, יום שישי בבוקר.

קם, מתלבש, שולק קפה + מאפינס מעפנס... (עוגי או לא עוגי?)

...ונוסעים כל החמולה לפזר שלוש בנות, אמא פלוס שתי ילדות, בגני הילדים.

הנהג של ההסעה, כנהוג בימי ו' - אינו אלא כותב שורות אלו; שאחרי הפיזור מחליף קסקט לנהג המשלוחים הביתי... אבל זה לפוסט אחר.

הגדולה (מהגיגים 1) יורדת ראשונה. בעצם, הגן (חובה) שלה במרחק יריקה מהבית, אז היא הולכת ברגל ומגיעה לשם עוד לפני שאני מספיק להתניע את האוטו בחניה.

כולם חגורים. יוצאים לנסיעה - אבא, אמא וילדת המעון (כן, הכוכבת היום זו שוב זאת מהגיגים 2). עכשיו תור האמא, עניין של תזמון. אם עוד לא הבנתם - היא גננת... שצריכה להגיע לגן לפני 08:00; אז המעון יכול לחכות עוד כמה דקות.

בדרך עוצרים בשוליים אחרי הכיכר שמחברת 3 שכונות - כעיר שחוברה לה יחדיו - ואמא עוגיה יורדת לרגע לפאתי אתר בנייה, שם פורחים בחדווה צמחים אורבניים שוטים עם תפרחת צהבהבה - ספק חרציות, ספק סביונים, ספק בני תערובת. יש יומולדת בגן היום וצריך לקשט קצת את השולחן. הכל מתוכנן - היא אפילו הצטיידה מבעוד מועד במספריים ישנות כדי שאקט החיתוך יהיה מדוייק ואפקטיבי.

הקטנה בוחנת את התהליך - שנמשך לא יותר ממספר שניות - בעניין רב. בהתחלה היא חושבת שהפרחים בשבילה (לא, לצה"ל...) אבל מסתפקת ב"שאריות" - פרח קטן, אותו היא מחזיקה בזהירות בידה הקמוצה לאורך כל הדרך.

אנחנו נפרדים מהעוגיה ונוסעים בחזרה לכיוון המעון, חונים, יורדים בגשם לא חזק במיוחד, אבל רטוב - עם התיק והמטריה. דמיינו אבא מחזיק על הידיים תיק וילדה ומנסה להתגונן מהטיפות שנורות עליו בזווית של תשעים מעלות מלמעלה - תחת מטריה שקופה אחת שבקושי מספיקה לרוכבת - כשזאת מתעקשת שהמטריה "שלה!". לא משנה. כמה צעדים, שלום למאבטחת - ואנחנו תחת גג בשטח היבש.

נכנסים לכיתת הפעוטים (במעון לגילאי שנה עד ארבע - "פעוט" זה מין שלב כזה בין תינוק לבוגר). בשלב מסויים, אחרי שתליתי את המעיל על הקולב, שמתי את התיק על המדף ואת בקבוק המים על מגש הבקבוקים - הקטנה מתעקשת לשים בעצמה את המטריה בדלי, ואנחנו מדברים על דלי שנמצא על מדף החלון, בגובה מטר ושמונים מהרצפה. משפט "את לא יכולה" גורר תגובות דומעות, ולכן אני תופס אותה במותניים, מניף אותה ארקיע - ואחרי מספר שניות שנראו כנצח (נו, תכניסי כבר את המטריה! גמרת לי על הגב!...) המטריה במקום.

המנוף האנושי מחזיר את המטען היקר לגובה אפס. ועכשיו מתחיל החלק החברתי - הקטנה רוצה להראות את הפרח לכל חבריה הפעוטים שהצטופפו מסביב לאטרקציית דה-לה-גווארדה שזה עתה הסתיימה. בידה הקמוצה מתנוסס גבעול ירוק. רק גבעול, נטול חן. הפרח עבר כנראה תהליך של "קפד ראשו" בשלב כזה או אחר. הקטנה מצביעה נסערת במקצת על קווץ' חום שדבק לרצפה, אני מנסה להאבק עם חוסר ההגיון/הדמיון שבין הפיחסה המעוכה לבין מה שהיה פעם תפרחת צהובה תוך כדי נסיון הרגעה אחרון לפני המעיין שעומד לפרוץ, כשלפתע מגיחה פעוטה קולגה ומושיטה לקטנה את החלק החסר בפאזל הצמחוני שבידה.

"מה אומרים למי שמצא את הפרח?" אני מנסה לסחוט אקט נימוסי בסיסי מהקטנה, שמתעלמת בנון-שאלאנטיות מהענק המחנך - ומנסה לחבר בחזרה את מערך עלי הכותרת שנערף מגבעולו. "כשאני אבוא לקחת אותך בצהריים וניסע לקחת את אמא - נקטוף לך פרח חדש", אני אומר, ולמרות הסיכויים האפסיים - ההיגיון מנצח, הקטנה זורקת את תופעת הטבע לפח הקרוב ונפרדת ממני לשלום.

ט"ו בשבט, אותו יום שישי, צהריים.

הקטנה כבר קשורה באוטו, אוספים את הגדולה מהגן. אני מרגיש כמו נהג של משתלה - שתיהן הביאו עציצים מיניאטוריים ומלבלבים מהגנים, והקטנה הביאה עוד בונוס - ראש דשא פאנקיסטי קצוץ שיער בכוס פלסטיק. יופי, האם חסכו לי את העצירה אחרי הכיכר והשלמת החוב מהבוקר..?!

אנחנו מגיעים לכיכר. להזכירכם - הגדולה לא השתתפה בקטיף של הבוקר, והקטנה חייבת לספר לה:

"הִנֵּה כָּאן אִמָּא כָּפְתָה פְּרָחִים. אַבָּא, תַּעֲסוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹר!!!"

(אותי, לפחות, זה נורא הסחיק)

ט"ו בשבט שמח!