הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

זה התחיל בביקור של הוֹרַי בְּבֵיתִי

(נסיעה של כשעה - מרחק משמעותי)

הם היו עם הבנות משעות הצהריים

כשאשתי בהשתלמות ואני בעבודה בינתיים.

העוגייה שבה ראשונה והם שוחחו בנחת

ועלה נושא ה"בלוק" שנכנס בי כמו קדחת.

עוגייתי טוענת שאותן השארתי להזנחה ואנחה

ובלוגיותי ממני את חובות הבית משכיחה.

הוריי זקפו את אוזניהם בתדהמה

אמי התעצבה ואבי נמלא חֵמַה

(אין מדובר בממרח ההולנדי המשובח,

אלא בזעם עצור שרוצה לצאת כל כך)

כשחזרתי אל הבית הם חיכו לי בשובי

עם הרבה אהבה וחיוך לבבי,

אך רגע לפני עזיבתם וירידה למכונית

קיבלתי נזיפה קטנה ועוקצנית.

ומכיוון שעץ אינו עומד רחוק מהתפוח

(לא משנה לאן נושבת ומה מהירות הרוח)

החליט אבי בחוכמתו ותוך קביעת עמדה 

לפרסם תגובה לפוסט שלי, קבל עם ועדה:

כואב לראות כאן כשרון (כתיבה)
אשר הולך לו לטמיון,
בזבוז של זמן ליד מחשב
במקום להיות אדם חושב.

כשרון כזה היה מועיל
אם בעליו היה מואיל
לתת בבית תשומת לב
לכל אשר סביבו סובב.

צאצאים לאב זקוקים (או זקוקות)
והאישה - לחיזוקים
בכל שעה גדולה-קטנה
כל היום, כל השנה.

לשעת הפנאי, ה"בלוג" הוא טוב
לשיר, לחרוז וגם לכתוב,
"שעה" כתבתי, לא שעות
וזאת כולם יוכלו לראות.

הקדש יותר פנאי לבנות,
עומדות הן חיש להשתנות,
ובעתיד רק תצטער
שלא השקעת בן יותר.

ילדים כקרן - השקעה
אשר ברוב ימים תניב,
אם לא תשקיע בם היום
ילכו לגור בתל אביב.

ככתוב: " תשמע מוסר"
"בלוג" בא ו"בלוג" גם סר
וכמנגינה הנהדרת
המשפחה היא שנשארת.

עד כאן דברי אבי ומורי.

ומכיוון שהנושא הפך לציבורי,

עליי לומר כעת את דברי

בפונט בהיר ונהיר ובצבע קריא.

אז נכון שלעתים אני נסחף

אך לדעתי מכל פשע אני חף.

שעות מול המחשב ביליתי גם בעברי

בלי שום קביעות ומטרה, בלי היגיון בריא.

ואין לי כל ספק שהבלוג הפך את השיטוט

למשהו עם משמעות ולא סתם איזה שטות

יש מה לכתוב ומה לקרוא וחברים בשפע

כל זה אולי די וירטואלי – אבל גם על הכיפאק.

צמא אני לקצת חברה מעבר לשכיח

אך את חובות הבית, לדעתי, איני מזניח.

וגם ניסיתי ת'עוגייה בתחום זה לעניין

אך זה לא בדיוק התחום שלה, זאת אציין.

אין לי ספק שבלב אבא משהו מתייסר

הרי גם הוא לילדיו היה טיפה חסר...

כואב לראות שהשיניים של בניו קהו

מבוסר שאכל לפני שנים בזמן ההוא.

אך אל תחשוש, אבי הטוב,

איני מפסיק על כך לחשוב

נותן אני את נשמתי

לשתי בנותיי ולאשתי.

הבלוג נותן לי מעוף למחשבתי

דברים שאינם ישימים בעבודתי

זו שעה של מחשבה והפעלת האופי

במקום שעת טלוויזיה או שנת יופי.

אולי הבלוג הזה איננו מציאה,

אולי יצאתי כבר מכל פרופורציה,

אבל זה מה שיש, כי זה אני האמיתי

גם אם התחפשתי למפלץ עוגייתי.

קריאת פוסט זה אינה שלמה ללא קריאת התגובות לפוסט. לתשומת לבך.