הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

נכנסתי לתחנת דלק טֵן. היה שם ריח חריף של דלק, הרבה יותר מהמקובל.

הבטתי על הרצפה השמנונית.

חריקה מאחוריי.

עובד חרוץ עם סיגריה על האוזן (מקווה בשבילו שהוא לא התכוון להדליק אותה בזמן פִּטרול בענן הפֵּטרול) שאל אותי "סולר?"

עניתי "אשראי, מלא" בשפה המקובלת על עדת התדלקנים השתקנים, ושלפתי את הכרטיס.

הוא גירד באוזן, תיקתק משהו על המקשים ואז פלט: "מספר רכב?"

אני זוכר את המספר בעל פה, אבל משהו נראה לי מוזר.

הבחור עומד מול הפגוש, לוחית הרישוי תקועה לו בקו אוירי מהאף. אולי הוא מנסה לפתוח שיחה?

"תשע..." (כאן היו עוד כמה ספרות מהקולקצייה הידועה שבין אפס לתשע) "...חמש", השבתי.

לרגע חשבתי שהוא בא על סיפוקו. ביפ ביפ ביפ ביפ, קליק, קחחחחח.

"עיתון? מים מינרליים? תוסף לדלק?"

"צצצצ", השבתי באדיבות.

דקה ארוכה של שתיקה.

המשאבה קופצת. סוגר את הפקק והמכסה, קבלה, קישקוש, "תודה"

"נסיעה טובה"

"משמרת נעימה"

"תודה"

נסעתי.

ואין פואנטה. היו לי תחושות בטן, הרגשתי צורך לשתף.

- אבל אם תשמעו בימים הקרובים על תחנת דלק שעלתה בלהבות, תבינו.