הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

כשילדים מוצאים מֶטֶר, הם מגיבים בדרכים שונות ומשונות.

(תנסו להיזכר מה אתם עשיתם כשהייתם ילדים):

א. הם פותחים וסוגרים ופותחים וסוגרים ומתלהבים שזה מתקפל.

ב. הם פותחים קצת, נועלים, ועושים "פיו פיו" כאילו זה רובה.

ג. הם פותחים עוד קצת, נועלים, ועושים כאילו זה מכשיר קשר (או טלפון סלולרי מהדור הישן שעדיין יש לו אנטנה חיצונית)

ד. הם רודפים אחריך בכל הבית: "אבא, תמדוד אותי!"

ורק מיתר שלי, ילדה מאוד פרקטית, מפתיעה כל פעם מחדש:

"אבא, כמה זה עולה?"

טוב, למה כבר אפשר לצפות מילדה, שכבר בגיל שנה וחצי גילתה נטיות טכניות עמוקות:

בחתונה של בת-דודה של עוגיה, בזמן שכל הילדים קופצים על עיגולי האורות של הדי-ג'יי, מתרוצצים להם על רחבת הריקודים ומנסים לתפוס אותם עלק - ורק היא עומדת בצד ומסתכלת למעלה, לראות איך זה עובד.

היום הראשון בגן החדש, טרום-טרום-חובה.

מרים הגננת מציגה את הריתמיקאית שהגיעה לבדר את הילדים (וההורים המיוזעים).

"איך קוראים לי ילדים? פאולינה. פַּ - אוּ - לִי - נָה" תוך כדי חזרה אינסופית על השם, ליווי של כל הברה באקורדיון, טפיחות על הבטן והכתפיים וכולי. רק שיזכרו, הפספוסים.

בקיצור, היה כיף, בלגן וחדוות נעורים.

חלפו להן כשעתיים. מיתר ואני כבר בבית, יושבים בסלון.

פתאום יש הפסקת חשמל (= אין טלויזיה) וצריך להעסיק אותה.

אחרי 20 דקות פזל של 99 חלקים כבר מורכב על השטיח בחדר.

מה עכשיו?

צריך להכין אותה לחקירה הצולבת של עוגיה, שתחזור מהעבודה עוד מעט.

"מיתר, זוכרת איך קוראים לגננת שלך?"

"אה... מרים!"

"נכון! ואיך קוראים למנגנת?"

שתיקה. העויות. "לא זוכרת".

אני מנסה את שיטת התיפוף הגופני שחוויתי היום: בטן, כתפיים, בית שחי.

הילדה מסתכלת על האידיוט בהרמת גבה. שום דבר.

אז אולי נעזור לה, רק קצת.

"פַּ...?"

"פַּ...   פַּ-סְטֵ-לִי-נה!"

אני על הרצפה. שמישהו יגרד אותי.

והנה חזר החשמל.