הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

עוגי יושב בסלון, משתעשע במיקרו-באולינג שקיבל ביומולדת.

באמצע סידור הפיונים ניגשת לחן, מסתכלת ואומרת:

"אתה יודע, אבא? אם תוריד את זה ואת זה ואת זה, וזה וגם זה -

תקבל את הסמל של האוֹמְפִּילִיָדָה!"

האמת, זה קצת קשה לאסוף אותן... נכון?

אז איך מכינים הודעה למשיבון? חושבים קצת. צץ לו במוח רעיון מקורי. יושבים מול הטלפון, מקליטים, זה לא ממש יצא, אז מקליטים שוב ושוב... ושוב. עכשיו מקשיבים. זה כבר לא כל כך מצחיק כמו שחשבנו. אוף! משנים קצת, מקליטים שוב... ושוב. די, נמאס. בלאו הכי אנ'לא משאיר לעצמי הודעות. שיתפוצצו. בום.

בשביל האנשים המסכנים שהביאה אותם חסידה בלי מקור (?!) והמקוריות שלהם מוטלת בספק - יש היום פטנטים בתשלום: כל מיני הודעות מוכנות למשיבונים סלולריים בחיקויים עלובים של כל מיני ידוענים. שמעתי די והותר. מעלה חיוך בפעם הראשונה, וזהו. לא משאיר להם יותר הודעות, רק SMS. הרבה יותר זול, נכון? והוא גם יודע לדבר בקול מתכתי ועושה טעויות מצחיקות, כמו עולים חדשים.

ובכל זאת:

אז אמא שלי השאירה לנו הודעה היום. בין השאלה ("אתם באים בשבת?") לבקשה ("תחזרו אליי כשתשמעו את ההודעה") היא לא שכחה לציין, שההודעה במשיבון קצת ארוכה מדי ולא מובנת.

וואללה? ממש לא זכרתי את ההקלטה האומללה בתא-הקולי של "נזק" שנערכה לפני... לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג, כנראה. אז חייגתי 150 וסולמית, וזה מה שיצא מהשפוף, מוקרא בקולי ובקצב של מכונת יריה*:

"שלום, כאן המזכירה האלקטרונית של משפחת עוּגי. אם אתם מתקשרים מסלולרי וזמנכם יקר לכם - לחצו כוכבית עכשיו והשאירו הודעה. כל השאר יכולים לשמוע את ההודעה הזאת עד הסוף. (פאוזה קצרה לנשימה)  וזה סוף ההודעה. ואם התקשרתם מסלולרי והכוכבית לא עבדה** - לא נורא. להתראות. (ביפ)"

* שיהיה ברור - הייתי צריך לשמוע את זה שמונה פעמים לפחות כדי להעתיק את הטקסט מילה במילה.

** ההדגשות במקור. ע.פ.

וואט דה פאק?... אוקיי, הגיע הזמן לחפש מזכירה חדשה.

אז איך נשמעת ההודעה אצלכם, קוראיי? תהיו לארג'ים, אל תחסירו אף מילה. שיהיה אוסף מושלם.

(אגב, בלי חיקויים. בבקשה? תודה. וסליחה. )

הַ...יומְיוֹמוּ לֶדֶתָיוֹמְיוֹמוּ לֶדֶתָיוֹמְיוֹמוּ לֶדֶתלֵעוּוּוּוּוּוּגִי!

אז איך זה להיות?

כשתגדלו - תדעו!

למעשה, זה יותר ליל-הולדת מיום-הולדת... (בכל זאת, היום הכי קצר בשנה )

סיכום היום:

• ברכות בדוא"ל: אבא ואמא (הקדימו ביום) ודוד הבן-דוד (הפתעה - לאימייל הפנימי בעבודה)
• ברכות טלפוניות: אח, חמות, גיס, מנהלים בכירים ועוד רבים וטובים (קצת פחות בכירים...)
• ברכות בכתב: החברים במשרד (השקיעו, על נייר קלף), לחן ומיתר (ציורים מאמממממים!!!)
• צ'פחות: כל מי שנכנס למשרד שלי וכל מי שנכנסתי למשרד שלו.
• ארוח"צ: רצינו ב"פאפאגאיו" (אבל הם היו עדיין סגורים...) אז דפקנו עסקית ב"הצ'יפס" (זה שבמקום "פליי-עוף"). היה סבאבה, הייתי לארג', אוכל מצויין, יצאנו מפוטמים למדי. מומלץ לחזור.
• חיכו לי בבית: סבתא, אמא, שתי הפספוסיות, עוגיה ועוגת שוקולד בצורת לב עם נר מנגן... ושתי כוסות תה עם ארבע סוכר ושתי קוביות קרח.
• מתנות: מיקרו-באולינג מעץ - משחק מנהלים (חבל שהפיונים לא מסתדרים לבד...), מכנסי ג'ינס, 3 חולצות, 2 בלונים (אחד כבר התפוצץ).
• ברכות בבלוג: בינתיים רק axe (בתגובות של הפוסט הקודם) ומאוורר תקרה (בחלון התגובות)... ואתם?
• והמצב ככה? דלקת באוזן, נזלת, מיגרנות. יהיה טוב. שיגמר כבר החורף הזה.

שכחתי משהו? נשלים אחר כך.

אגב, כמעט בלי להרגיש - גם הבלוג הזה חוגג שנה (ויומיים),

עם 239 פוסטים, 1932 תגובות (בלי לספור את שלי),

ואפילו זכיה במקום השלישי המכובד בקטגוריית הבלוג המקורי בישראוסקר. 

אז תודה לכולכם, כי בלעדיכם זה לא היה מחזיק, אפילו לא מפתחות. 

זהו פוסט שני על אוספיי המוזרים (בראשון, להזכירכם, חשפתי את אוסף התגובות שלי).

מעולם לא ראיתי בעצמי טיפוס נוסטלגי. לא שמרתי ארגזים של ציורים מהגן או מחברות מבית הספר, כל מה שנותר הם ספר זכרונות כיתה ו' עם 20 דפים בקושי, עבודת גמר או שתיים מהחטיבה והתיכון, ואולי עוד קלסר או שניים. אפילו הפרוייקט המוצלח באלקטרוניקה שהיה זרוק שנים במעמקי הארון - נתרם ללא תמורה לפני מספר חודשים לגוף עלום-שם, שבמקרה נודע לי כי הוא זקוק לאחד כזה.

עידן המחשוב הביא יכולות שונות לחלוטין, ואין הכוונה לשיטוט באתרים נוסטלגיים של כרזות משנות החמישים או תוכניות טלויזיה מתקופת השחור-לבן. זוהי ספריית הקבצים האישיים שמחזירה אותי מדי פעם לעבר הזוי ומוטרף.

לכל האירועים והשמחות אליהם הוזמנו מאז זוגיותנו - כתבתי ברכה מקורית. כלי העבודה הבסיסים הם בדרך כלל WORD, הדפסה על בריסטול או מעטפה ולפעמים גם איזו גזירה משוננת VVVVV <><><><> או הדבקה פלצנית... אבל עיקר ההשקעה (שתיים וחצי דקות בערך) היא במילים. לשמחתי - זה בדרך כלל יוצא לי בקלות, במיוחד שמדובר במכרים ותיקים והזדמנות לעקוץ (איי!) בהומור את הנקודות הנכונות.

לפני שעה התקשרה עוגייה מהעבודה ותזכרה אותי להפיק ברכה לבריתה של זוג החברים, אליה ניסע כולנו בצהרי יום שישי זה. המלאכה לא קשה: אני מכיר את ע' ו-א' כבר שנים, ובספריית המסמכים הצטברו עשרות ברכות מקוריות שאפשר לבחור, לשנות קצת, להדפיס - ויאללה, אודרוב. ניגשתי למחשבצ'יק, התחלתי לעלעל בתצוגות המקדימות - ובום: נתקלתי בקובץ J&M.doc שנראה בדיוק ככה:

התאריך על הקובץ: 10/3/1998... ??? ואין לי שמץ של מושג מה שאפתי באותו יום. בוודאי מדובר בחתונה של חברים. אבל למה באנגלית? ומה לכל הרוחות אומרות כל האותיות הענקיות האלה? ואיזה מזל שכתבתי את השמות המלאים במאפיינים - אחרת לא היתי מאמין שאני בעצמי עשיתי את הקשקוש הזה.

ועכשיו תסלחו לי. יש לי עשר דקות לכתוב, להדפיס וללכת לאסוף את לחן מהביצפר. צ'או!

ספרו לי, קוראים יקרים, איזה ברכות מקוריות וסטלניות במיוחד כתבתם (או קיבלתם).

21:10. חדר הילדות חשוך. עוגי הולך לוודא נחירה.

לַחַן - כבר ממוקמת היטב בעולם החלומות.

ומיתר, שנמנמה לה שעת יופי בצהריים?

"אבא, אני לא מצליחה להירדם"

"את חייבת לישון, חמודה. כדאי לך. מחר גם אני בחופש, כולנו הולכים למוזיאון הילדים, נראה תמונות, פסלים, נשמע, נריח ונמשש (מדגדג אותה ).
אז תישני, שיהיה לך כוח"

"אבל אני לא מצליחה להירדם"

OK, נעבור לתוכנית ב', שהצליחה בזמנו עם הילדה מהגרסה המוקדמת.

"אולי תראי קלטת דמיונית?... הנה, ככה - תסובבי את הראש, הנה הוידאו (מצביע על הקיר), תעצמי את העיניים ותשימי איזה סרט שאת רוצה"

"טוב, אני אשים את בת הים הקטנה"

"יופי. לילה טוב מתוקה."

מיתר לוחצת על כפתור דמיוני על הקיר ומסתובבת אליי:

"אני רק מחכה שזה יחזור להתחלה...!"

לפני ארבעה ימים קיבלתי תגבוב מפקאצגרית אחת שהחליטה לפרסם בכל מחיר את תחרות הכפתורים לבלוג המעפן שלה.

באופן אינסטינקטיבי כמעט לחלוטין מחקתי את התגובה שלה (ננה בננה, יש לי פרו!) וגם שלחתי את ההודעה שלה מהאאוטלוק אקספרס ברכבת אקספרס לפח האשפה, המרוקן באופן אוטומטי ללא מגע יד עכבר כל אימת שאני נפרד מתוכנת הדואר לשלום.

אז זהו, שהאימה אכן הגיעה.

למחרת גיליתי לאסוני שתיקיית "תגובות לבלוג עוגי" פשוט נעלמה מרשימת התיקיות. מחקתי את כל התיקיה בטעות במקום למחוק רק את אותה תגובה מטופשת, ואפילו לא שמתי לב לאזהרה.

{כאן המקום לציין, שאני אספן כפייתי של תגובות. פשוט שומר את כל ההודעות על תגובות לבלוג ותגובות לתגובות בשתי תיקיות דואר ענקיות, ממויינות לפי תאריך או שולח, ומנגנון החיפוש החביב מסייע לי באיתור תגובות נשכחות ומחוייכות במיוחד. נכון לאותו רגע מזוויע, היו 1901 תגובות בתיקיית הבלוג ו-1187 תגובות לתגובות שלי בבלוגים אחרים...}

זעקת ה"לאאאאאאאאאאא" נשמעה ברחבי השכונה, כמו גם הנקישות החלולות של פדחתי בקיר הבטון.

שלושת הימים הבאים מול המחשב, ובעיקר מול האאוטלוק, עברו במבטים עצובים של כלב רועים עזוב. אאוט-לוק תרתי משמע. השלמתי כבר עם האובדן של התיקייה הענקית שנאספת כבר קרוב לשנה, והנחמה היחידה היא שהבלוג על תגובותיו עדיין שריר וקיים. כמובן שיצרתי תיקייה חדשה ובתולית וקישרתי אותה בקשר גורדי לכלל הדואר הגלמוד שנותר ללא תיקיה.

ואז, זאת אומרת, לפני כחמש דקות - שריר עלום ואפור במוח החליט בכל זאת להפסיק את השביתה ולהתכווץ קצת.

כחץ מקשת הקלקתי על האייקון של נורטון UNERASE שמתחזה לסל מיחזור. 176 קבצים. מיון לפי סוג - והנה הוא, כנראה שזה באמת הוא... Restore - אוף, אי אפשר בזמן שאאוטלוק פתוח. סוגר אאוטלוק. שוב Restore - עבד הפעם, הפעלה מחדש של הדואר - ישששששששששששששששש!

בינתיים אין חידות חדשות, אין הגיגים ששווים פירסום, אין חרוזים (חוץ מכמה תגובות אצל השכנים החביבים) ואין מונה (טוב, זה לא בגללי). אז תתאפקו. להזכירכם - אני משלם על זה . חוץ מזה הגרון והאוזניים לא ממש משתפים פעולה  ודווקא כשרופא האא"ג החביב (שמשמש לי גם כגיס) נופש לו אי שם בגליל.