כשעברנו בואדי ערה, שוב נזכרתי באגדה הידועה על המסגד שנבנה שם בהחבא, מתחת לאפה של המשטרה הבריטית - תרתי משמע. על אם הדרך, בדיוק במקום שעומד שם היום בניין משטרה ישראלי, ישבו אז הבריטים בתקופה של סטטוס-קוו מוחלט. בתחומי הכיבוש הבריטי נאסר אז לבנות מסגדים או בתי-כנסיות חדשים. ובכל זאת - המוסלמים התחמנים בנו בדיוק מאחורי מסגד קיים - מסגד חדש וזהה לו לחלוטין. אם מותחים קו דמיוני מבניין המשטרה לכיוון המסגד הקדמי, בהמשך לו "מסתתר" המסגד האחורי; כשאתם עוברים בכביש (ממזרח למערב או להפך) שימו לב לשני המסגדים שמדרום - כיצד בדיוק כשעוברים ליד התחנה הם מתמזגים אחד מאחורי השני (הערה: יש במעלה הגבעה מסגד שלישי - בערך על אותו קו, אבל אני לא בטוח שהוא קשור לסיפור).
בכל אופן, הבננות שלי כבר מכירות את הסיפור הזה מהנסיעות לצפון; וכשעברנו שם, לא הייתי צריך לומר יותר מאשר "אתם רואות שם את הצריחים?"
וגם התשובה של לחן לא איחרה לבוא:
"ראיתי. בשביל מה באמת צריכים אותם?"
(וזאת אותה ילדה שקראה בטעות על השלט לג'נין: "אבא, הנה הכביש לג'ינג'י!")
המכונית מטפסת על הר תבור, בכביש המפותל. הנוף עוצר נשימה. לחן קצת מודאגת ("אבא, אתה לא יודע שיש לי פחד גבהים?" - תבינו, את זה אומרת הילדה הכי גבוהה בכיתה...) אבל בסוף מגיעים למעלה, אל המנזר והכנסיה, שרק לפני שעה קלה ראינו מלמטה מכוסים לחלוטין בענן לבן.
קור כלבים בחוץ. כמה צילומים... וברחנו משם בחזרה לאוטו, הפעלתי חימום ויאללה לירידה המפותלת.
כנראה שהקור עשה למיתר משהו, כי היא התחילה לשלוף לנו הגיגים בקצב, שגרמו לי כמעט לסטות מהכביש:
"כשהיינו למעלה על ההר, הרגשתי שהרגליים שלי נוגעות ברצפה של השמיים!"
לא חלפה דקה:
"אבא, אני מרגישה שכשאנחנו מסתובבים עם האוטו - גם כדור הארץ מסתובב!"
ולסיום, כשעברנו ליד הכיפה הכחולה של המסגד בדבוריה:
"הנה בלון כחול!"
ובהזדמנות זו, מיתר ביקשה למסור לקוראת שרונה פיק: החלמון זה הצהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עוּגִּיג
