הַ גִּ י גִּ י ם - מְ הַ ע וּ גִּ י גִּ י ת

זה התחיל בביקור של הוֹרַי בְּבֵיתִי

(נסיעה של כשעה - מרחק משמעותי)

הם היו עם הבנות משעות הצהריים

כשאשתי בהשתלמות ואני בעבודה בינתיים.

העוגייה שבה ראשונה והם שוחחו בנחת

ועלה נושא ה"בלוק" שנכנס בי כמו קדחת.

עוגייתי טוענת שאותן השארתי להזנחה ואנחה

ובלוגיותי ממני את חובות הבית משכיחה.

הוריי זקפו את אוזניהם בתדהמה

אמי התעצבה ואבי נמלא חֵמַה

(אין מדובר בממרח ההולנדי המשובח,

אלא בזעם עצור שרוצה לצאת כל כך)

כשחזרתי אל הבית הם חיכו לי בשובי

עם הרבה אהבה וחיוך לבבי,

אך רגע לפני עזיבתם וירידה למכונית

קיבלתי נזיפה קטנה ועוקצנית.

ומכיוון שעץ אינו עומד רחוק מהתפוח

(לא משנה לאן נושבת ומה מהירות הרוח)

החליט אבי בחוכמתו ותוך קביעת עמדה 

לפרסם תגובה לפוסט שלי, קבל עם ועדה:

כואב לראות כאן כשרון (כתיבה)
אשר הולך לו לטמיון,
בזבוז של זמן ליד מחשב
במקום להיות אדם חושב.

כשרון כזה היה מועיל
אם בעליו היה מואיל
לתת בבית תשומת לב
לכל אשר סביבו סובב.

צאצאים לאב זקוקים (או זקוקות)
והאישה - לחיזוקים
בכל שעה גדולה-קטנה
כל היום, כל השנה.

לשעת הפנאי, ה"בלוג" הוא טוב
לשיר, לחרוז וגם לכתוב,
"שעה" כתבתי, לא שעות
וזאת כולם יוכלו לראות.

הקדש יותר פנאי לבנות,
עומדות הן חיש להשתנות,
ובעתיד רק תצטער
שלא השקעת בן יותר.

ילדים כקרן - השקעה
אשר ברוב ימים תניב,
אם לא תשקיע בם היום
ילכו לגור בתל אביב.

ככתוב: " תשמע מוסר"
"בלוג" בא ו"בלוג" גם סר
וכמנגינה הנהדרת
המשפחה היא שנשארת.

עד כאן דברי אבי ומורי.

ומכיוון שהנושא הפך לציבורי,

עליי לומר כעת את דברי

בפונט בהיר ונהיר ובצבע קריא.

אז נכון שלעתים אני נסחף

אך לדעתי מכל פשע אני חף.

שעות מול המחשב ביליתי גם בעברי

בלי שום קביעות ומטרה, בלי היגיון בריא.

ואין לי כל ספק שהבלוג הפך את השיטוט

למשהו עם משמעות ולא סתם איזה שטות

יש מה לכתוב ומה לקרוא וחברים בשפע

כל זה אולי די וירטואלי – אבל גם על הכיפאק.

צמא אני לקצת חברה מעבר לשכיח

אך את חובות הבית, לדעתי, איני מזניח.

וגם ניסיתי ת'עוגייה בתחום זה לעניין

אך זה לא בדיוק התחום שלה, זאת אציין.

אין לי ספק שבלב אבא משהו מתייסר

הרי גם הוא לילדיו היה טיפה חסר...

כואב לראות שהשיניים של בניו קהו

מבוסר שאכל לפני שנים בזמן ההוא.

אך אל תחשוש, אבי הטוב,

איני מפסיק על כך לחשוב

נותן אני את נשמתי

לשתי בנותיי ולאשתי.

הבלוג נותן לי מעוף למחשבתי

דברים שאינם ישימים בעבודתי

זו שעה של מחשבה והפעלת האופי

במקום שעת טלוויזיה או שנת יופי.

אולי הבלוג הזה איננו מציאה,

אולי יצאתי כבר מכל פרופורציה,

אבל זה מה שיש, כי זה אני האמיתי

גם אם התחפשתי למפלץ עוגייתי.

קריאת פוסט זה אינה שלמה ללא קריאת התגובות לפוסט. לתשומת לבך.

מקווה שעשיתם מספיק חזרות

ועכשיו אתם חזקים בכותרות
אז יאללה לעניין, בלי מילים מיותרות:

(ואת החוקים אם שכחתם - תוכלו כאן לראות)

ולהפעלה - לחץ כאן

לצערי ואולי גם לצער חלקכם - נאלצתי להחליף את האתגר,
בגלל איזה מניאק שהשבית לי את שטחי האחסון ב-Lycos.
מי יתן והסוללה נוזלת תודבק לאשכיו לעולם ולעלמי עלמיא.

מי שכבר נוקד על אתגר 2 - נקודותיו תישמרנה.
יחי החמישיה הקאמרית - ובא לציון גואל!

בהלמות תופים ובצהלת סוסים

עוגי מכריז בזאת על פתיחת אתגר משלו

שיתבסס על קישורים נדירים מרחבי הרשת.

החוקים:

1. כותרת אחת בלבד לכל משתתף - בתגובות.

2. אורך הכותרת לא יעלה על 20 מילים.

3. אם לא חייכת במהלך ההקרנה - אל תגיב!

4. חובה לצפות בסרט בקישור מתחילתו ועד סופו.

הנכם מוזמנים לשלוח קישורים נוספים - ב-E-mail בלבד.

הצעותיכם תיבחנה ע"י המערכת תוך כדי זלילת כדורי שוקולד עם קוקוס

לא יופעלו לחצים או שיקולים פוליטיים אלא תחת מצלמה נסתרת בלבד.

וללא שוחד נאות - אין התחייבות לפרסם קישור כזה או אחר.

והרי האתגר הראשון

בהצלחה חה חה חה!

חוץ מהמנורה מעל הראש שלי (וזה לא רעיון שצץ במוחי)
כל שאר הכתמים הלבנים הם פתיתי שלג שנופלים ב-LIVE.

- "מתוקה, את יודעת שהטמפרטורה עכשיו היא אפס מעלות?"
- "מה, אבא, בכלל לא קר?"

אלילוזון הטווס המאותגר פיגמנטית מטביע את עקבותיו בשלג...

"אבא בוא, אני רוצה לשחק קרדוסל !"

...רק ב-17:15 נזכרתי שיש בלוג-אטאק היום.

שיט. הרכבת הבאה יוצאת רק ב-18:04...

איך שירדתי לתחנה הסופית - רצתי ותפסתי את המונית הראשונה, לפני הפקקים.

20 שקלים לקח הנבלה.

הגעתי בול בזמן.

תיקתקתי במשך שעה בלי הכרה, עד שפזית הזכירה לי שזה נגמר ואלירם פירסם את המספרים הסופיים.

בערך 60 תגובות לפחות מתוך כל ה-164 - שלי...

קצת הגזמתי, לא?

התרגשות.

הבלוג-אטאק הראשון שלי.

מסכן Tukofil, ממש פתחנו לו את המרתף, את הצורה ואת המונה...

ט"ו בשבט, יום שישי בבוקר.

קם, מתלבש, שולק קפה + מאפינס מעפנס... (עוגי או לא עוגי?)

...ונוסעים כל החמולה לפזר שלוש בנות, אמא פלוס שתי ילדות, בגני הילדים.

הנהג של ההסעה, כנהוג בימי ו' - אינו אלא כותב שורות אלו; שאחרי הפיזור מחליף קסקט לנהג המשלוחים הביתי... אבל זה לפוסט אחר.

הגדולה (מהגיגים 1) יורדת ראשונה. בעצם, הגן (חובה) שלה במרחק יריקה מהבית, אז היא הולכת ברגל ומגיעה לשם עוד לפני שאני מספיק להתניע את האוטו בחניה.

כולם חגורים. יוצאים לנסיעה - אבא, אמא וילדת המעון (כן, הכוכבת היום זו שוב זאת מהגיגים 2). עכשיו תור האמא, עניין של תזמון. אם עוד לא הבנתם - היא גננת... שצריכה להגיע לגן לפני 08:00; אז המעון יכול לחכות עוד כמה דקות.

בדרך עוצרים בשוליים אחרי הכיכר שמחברת 3 שכונות - כעיר שחוברה לה יחדיו - ואמא עוגיה יורדת לרגע לפאתי אתר בנייה, שם פורחים בחדווה צמחים אורבניים שוטים עם תפרחת צהבהבה - ספק חרציות, ספק סביונים, ספק בני תערובת. יש יומולדת בגן היום וצריך לקשט קצת את השולחן. הכל מתוכנן - היא אפילו הצטיידה מבעוד מועד במספריים ישנות כדי שאקט החיתוך יהיה מדוייק ואפקטיבי.

הקטנה בוחנת את התהליך - שנמשך לא יותר ממספר שניות - בעניין רב. בהתחלה היא חושבת שהפרחים בשבילה (לא, לצה"ל...) אבל מסתפקת ב"שאריות" - פרח קטן, אותו היא מחזיקה בזהירות בידה הקמוצה לאורך כל הדרך.

אנחנו נפרדים מהעוגיה ונוסעים בחזרה לכיוון המעון, חונים, יורדים בגשם לא חזק במיוחד, אבל רטוב - עם התיק והמטריה. דמיינו אבא מחזיק על הידיים תיק וילדה ומנסה להתגונן מהטיפות שנורות עליו בזווית של תשעים מעלות מלמעלה - תחת מטריה שקופה אחת שבקושי מספיקה לרוכבת - כשזאת מתעקשת שהמטריה "שלה!". לא משנה. כמה צעדים, שלום למאבטחת - ואנחנו תחת גג בשטח היבש.

נכנסים לכיתת הפעוטים (במעון לגילאי שנה עד ארבע - "פעוט" זה מין שלב כזה בין תינוק לבוגר). בשלב מסויים, אחרי שתליתי את המעיל על הקולב, שמתי את התיק על המדף ואת בקבוק המים על מגש הבקבוקים - הקטנה מתעקשת לשים בעצמה את המטריה בדלי, ואנחנו מדברים על דלי שנמצא על מדף החלון, בגובה מטר ושמונים מהרצפה. משפט "את לא יכולה" גורר תגובות דומעות, ולכן אני תופס אותה במותניים, מניף אותה ארקיע - ואחרי מספר שניות שנראו כנצח (נו, תכניסי כבר את המטריה! גמרת לי על הגב!...) המטריה במקום.

המנוף האנושי מחזיר את המטען היקר לגובה אפס. ועכשיו מתחיל החלק החברתי - הקטנה רוצה להראות את הפרח לכל חבריה הפעוטים שהצטופפו מסביב לאטרקציית דה-לה-גווארדה שזה עתה הסתיימה. בידה הקמוצה מתנוסס גבעול ירוק. רק גבעול, נטול חן. הפרח עבר כנראה תהליך של "קפד ראשו" בשלב כזה או אחר. הקטנה מצביעה נסערת במקצת על קווץ' חום שדבק לרצפה, אני מנסה להאבק עם חוסר ההגיון/הדמיון שבין הפיחסה המעוכה לבין מה שהיה פעם תפרחת צהובה תוך כדי נסיון הרגעה אחרון לפני המעיין שעומד לפרוץ, כשלפתע מגיחה פעוטה קולגה ומושיטה לקטנה את החלק החסר בפאזל הצמחוני שבידה.

"מה אומרים למי שמצא את הפרח?" אני מנסה לסחוט אקט נימוסי בסיסי מהקטנה, שמתעלמת בנון-שאלאנטיות מהענק המחנך - ומנסה לחבר בחזרה את מערך עלי הכותרת שנערף מגבעולו. "כשאני אבוא לקחת אותך בצהריים וניסע לקחת את אמא - נקטוף לך פרח חדש", אני אומר, ולמרות הסיכויים האפסיים - ההיגיון מנצח, הקטנה זורקת את תופעת הטבע לפח הקרוב ונפרדת ממני לשלום.

ט"ו בשבט, אותו יום שישי, צהריים.

הקטנה כבר קשורה באוטו, אוספים את הגדולה מהגן. אני מרגיש כמו נהג של משתלה - שתיהן הביאו עציצים מיניאטוריים ומלבלבים מהגנים, והקטנה הביאה עוד בונוס - ראש דשא פאנקיסטי קצוץ שיער בכוס פלסטיק. יופי, האם חסכו לי את העצירה אחרי הכיכר והשלמת החוב מהבוקר..?!

אנחנו מגיעים לכיכר. להזכירכם - הגדולה לא השתתפה בקטיף של הבוקר, והקטנה חייבת לספר לה:

"הִנֵּה כָּאן אִמָּא כָּפְתָה פְּרָחִים. אַבָּא, תַּעֲסוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹר!!!"

(אותי, לפחות, זה נורא הסחיק)

ט"ו בשבט שמח!