אישית לוחצת

דבריו של דודי גולדמן, כתב המחשבים והאינטרנט של "ידיעות אחרונות", בראיון שקיימה איתו איריס יער אדלבאום באמת ראויים לדיון.

הנה כמה מחשבות. 

"...אין לי התלהבות-יתר מהתחום, וגם לא חיבה מיוחדת אליו. להפך..."

גולדמן רואה את עצמו כתלמידו של יודקובסקי שהטיף לפישוט התכנים בעיתונות. משום מה הוא מזהה כתיבה קומוניקטיבית עם אדישות לתחום הסיקור.

"לאן תלך הטכנולוגיה - ממש אין לי מושג... הבנתי בזה, או דעתי בנושא, אינן טובות יותר מדעתו של בעל הפיצוציה שלי, בנצי".

גולדמן אינו טוען שעתיד הטכנולוגיה אינו ניתן לחיזוי, אלא שהוא אינו מבין בכך ודעתו אינה חשובה. קצת מוזר מפי מי שמסקר את התחום 12 שנה בעיתון הנפוץ במדינה ומתראיין מדי פעם כמומחה בתחום. האם הוא מעיד על עצמו שאינו בקיא מספיק בתחומו? נראה שפרשנותו ליודקובסקי היא "הבן בתחומך כמו בעל הפיצוציה שלך" במקום "כתוב כך שגם בעל הפיצוציה יוכל לקרוא". 

"לגבי הבלוגים, ברור שהתקשורת עוברת תהליך של דה-צנטרליזציה, וממודל של יחיד לרבים, אנחנו עוברים למודל של רבים לרבים. הבעיה כמובן היא המשקל היחסי. זה שפלוני כותב בלוג, חשוב ככל שיהיה, עדייין לא אומר שהוא מצליח להגיע ולגעת בנמענים רבים... אם ניקח את ישראל כדוגמה נראה, כי עדיין ידיעות אחרונות וערוץ 2 מחזיקים ביחד 92 אחוז משוק צרכני התקשורת והאקטואליה בארץ, כך שהמשקל של בלוגים קטנים, ודומה שאין בארץ בלוג גדול, אינו עולה על משקלו או כוחו של הנידח שבמדורים בעיתון ארצי דל-תפוצה"

באמת מדובר במודל של "רבים לרבים" ואת זה הוא מפספס. יותר ויותר אנשים, ובעיקר בני נוער, כותבים בלוגים, לא רק קוראים אותם. הבלוגים אינם אמצעי תקשורת המתחרה בעיתונות, אלא אמצעי תקשורת בין אנשים, כלי חברתי, קהילתי וגם אינפורמטיבי. משקלם וחשיבותם אינם נמדדים במספר קוראיו של הבלוג הפופולרי ביותר (בארץ), אלא במספר קוראי וכותבי כלל הבלוגים (בארץ), והוא רק גדל ויגדל.  

"אני לא רואה נהירה של מנויי ניו יורק טיימס, שמפסיקים את המנוי, ועושים מנוי לבלוג אמריקני חביב עליהם. עדיין, בכל משבר גדול, שזה מקרה-בוחן לתחושות האנשים לגבי אופן צריכת התקשורת שלהם, הם רצים לערוצי החדשות בטלוויזיה"

"רבים לרבים", זוכר? למה להפסיק את המנוי ל"ניו יורק טיימס"? למה לא לקרוא גם וגם? גולדמן חושב בינארית. או "ידיעות" או "מעריב". הוא באמת לא כל כך תופס את העניין. ובשעות משבר אנשים מציפים את הרשת ומחפשים מידע. בזמן אסון התאומים והצונמי היו הבלוגרים הראשונים שעדכנו מהשטח ואלפים קראו אותם, שלא לדבר על התקשורת המיינסטרימית שציטטה אותם מכל עבר. בערוצי הטלוויזיה ניתן היה לראות תמונות צונאמי שהעלו בלוגרים לאתריהם..  

"לגבי תרבות-הבלוגים, זו בעיניי תרבות נידחת"

נכון, יש רעבים וחולים ופער דיגיטלי. אבל יש בישראל כ-3.6 מיליון גולשים, מחצית מהם מתחת לגיל 30. ככל שהם צעירים יותר הסיכוי שהם קוראים וכותבים בלוגים, גדול יותר. לשם זה הולך. וגם הבלוג ככלי עיתונאי צובר תאוצה. יותר ויותר צרכני חדשות מוסיפים בלוגים לתפריט הקריאה היומי שלהם, הרבה עיתונים בעולם פתחו בלוגים מערכתיים, ומי שמכיר את הרשת יודע שפוסט בבלוג נידח, אם הוא חשוב או מעניין, יגיע לבסוף גם ל"ניו יורק טיימס" (אחרי שיתגלגל מבלוג לבלוג ויואץ בטכנורטי, Blogdex, דלישס ודומיהם).   

"ראי את אמא שלך, או אמא שלי, או השכנה שלך, או המכולתניק, רופא הילדים שלך, הפקיד שעושה לך הארכת רשיון, את השוטר, את נהג האוטובוס. אלה רוב הישראלים. הם חיים מיום ליום בחיים קשים לחוצים עם מעטפת אלימות שכבר מחלחלת ומגיעה אליהם, ומה להם ולתרבות הבלוגים"

ומה עם הילדים שלהם? אם יש להם אינטרנט, הם בדרך לשם.

"זה בזבוז כסף להשקיע בתעמולת בחירות באינטרנט"

נכון, אין לנו כוח לפרסומות בכלל, ולתעמולה בפרט. אבל זה רק הולך ומתפשט.

"לגבי פשיעה: הפשיעה הפיזית, כלומר האלימה הקטלנית, מזעזעת הרבה יותר מפשיעת אינטרנט... ומאחר שחסרים שוטרים וכסף ואמצעי אכיפה בעולם הפיזי, ברור שאין מאיפה להשקיע בפשיעה סייברית"

נכון, אבל אם יש משאבים לחקירת הונאות ועבירות צווארון לבן מחוץ לרשת, ראוי שייחקרו גם אלה המקוונות. שלא לדבר על עבירות שראשיתן ברשת וסופן בעולם המאוד אמיתי, כמו פיתוי קטינים.