אישית לוחצת

1.

יסמין ואני מתחת למיטות. ילדות בנות 9 או 10. שומעות את הקטיושות. יסמין מסבירה שיש כוננות, או שהיתה חדירה. או שתהיה פעולת תגמול. קראנו לה הרמטכ"ל - תמיד ידעה מה יקרה. מעירה אותי באמצע הלילה, שתינו נשכבות על הרצפה, כל אחת בצד שלה. ההורים שלנו ישנים בקצה אחר של הקיבוץ. "לינה משותפת" קראו לזה. זוכרת בהלה, לא פחד. כנראה עבדנו אז על אוטומט. איכשהו האמנו שהקטיושות לא ייפלו עלינו. רק בשדות שמסביב לקיבוץ. גם עכשיו הן בדרך כלל נוחתות שם. אחר כך היתה מגיעה הסירנה ואיזה מבוגר אחראי היה בא ומוריד אותנו למקלט.

2.

חמ"ל גיבור. גבול הצפון. מנהלת יומן מבצעים: חווה אדומה, פרש תורכי, מחבלים על הגדר. התצפית מזהה. אזימוט-טווח. מבצעים לנקודה. שני מלוכלכים הרדופים. 

השפה האיומה הזו התעוררה לה בימים האחרונים בחלומות ובירכתי מוחי. חשבתי ששכחתי אותה.   

3.

לא נרדמת. שומעת מסוקים ישראלים. קוראת בלוגים לבנוניים. יותר מדי אזרחים נהרגים פה. יותר מדי ילדים נהרגים שם. ילדים ישראלים משמשים כלי תעמולה מכוער, כותבים מסרים על גבי פגזים. כמה תאוות מלחמה ושנאה. כמה קונסנזוס שלא להגיע להפסקת אש. אור ישנה בחדר הסמוך. מאז שהיא נולדה אני כנראה אמורה להיות המבוגר האחראי.

_______________________________________________________

* וריאציה על שם הספר "ילדות באה באש" - סיפורים, שירים וציורים מחוויותיהם של ילדים במלחמת ששת הימים (ספרית פועלים, 1968).