אישית לוחצת

מותו של פרדסן/ יהודה עמיחי

לפנות ערב ליד הפרדס

אשר נושא את פירותיו כמו תקווה,

אני זוכר את האיש ששתל אותו,

אשר נשא את תקוותו הגדולה, כמו פירות.

הברושים האפלים עדיין עומדים שם

זקופי קומה

בפרדס נגד הרוח

ובבית הקברות נגד השכחה.

עכשיו האיש הזה אשר שתל,

הולך למקומות שבהם הברושים לבנים

והעלים לבנים והפירות לבנים

ומלאי ויתור ושלווה.

אבל התקווה הגדולה נשארה לנו

ירוקה כעלים וכתומה כתפוזים

וחזקה כאיש אשר שתל.

היה שלום סבא אהוב שלי. ימתקו לך רגבי האדמה שכה אהבת.