לא יודעת למה בדיוק התכוון ירדן לוינסקי כשקרא לקפה דה מרקר "שכונות העוני החדשות" אבל זה התחבר לי מצוין עם התחושה שעלתה מביקור שעשיתי לאחרונה בחצרות האחוריות של האתר, שחודשים רבים לא טרחתי לדגום (למעט רסיסי ולווט). כמובן שלטעון שהקפה הוא אתר היכרויות זה טריוויאלי, אבל הוא יותר מזה - הוא ישראבלוג למבוגרים, אם להתייחס לישראבלוג קודם כל כאתר תמיכה הדדית לבנות (ובני) עשרה, התייחסות סטריאוטיפית שמפספסת הרבה ובכל זאת עוזרת להבהיר משהו.
בזמן שעבר התאכלסה השכונה הזו בצפיפות באנשים שגילו את המרחב הווירטואלי הנרקיסיסטי שמספקים בלוגים, ומדהים לראות כמה נשים בנות 40 פלוס דומות לבנותיהן התיאורטיות בנות ה-14. בגלל שאני פחדנית עלובה לא אקשר לדוגמאות ספציפיות, אבל הכרמל הבאה שחוקרת בלוגרים בגיל העמידה, שנייה לפני שהפורמט יקרוס, שתעבור אצלי לקבל קישורים:
פרצופים משוכפלים כטפט רקע, מגוון סמייליז וגליטרים וורוד בזוקה מהבהב, חיבוקי ונישוקי ותאהבו אותי מייד ועכשיו, ואם אפשר גם תשאירו כוכב. וכמובן תובנות שחוקות (בדרך כלל) על יחסים.
כמובן שיש גם תוכן איכותי בקפה. אבל המאסה זזה לכיוון שתיארתי ככל שמצטרפים ההמונים. וסליחה אם זה נשמע מתנשא. הכוונה היא לא להגחיך סוכנות נדל"ן מפתח תקווה או רופאי שיניים מתל אביב, אלא לטעון בפעם המיליון שהמדיום הוא המסר, ולכן ההבדלים בין הגילים הולכים ומצטמצמים. פורמט הבלוג סובב סביב האני, ולכן מזמין את פולחן האישיות העצמי שבלפרוס את תמונתייך לכל עבר ולכתוב על הקמתי-צחצחתי שלך. מעניין גם לראות איך חלחלה השפה הגרפית הטינאייג'רית לעולם המבוגרים. אלה פשוט הכלים שהמדיום מאפשר. צפוי, ובכל זאת מרתק.
(* ותודה לרון על העידוד לכתוב)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
