שבועיים אחרי שהגיע, הדג שלה מת. בבוקר מצאתי אותו שוכב בתחתית האקווריום, לא צף ולא נושם. מזל שהיא לא היתה כאן, ישנה אצל אבא שלה, אחרת היינו צריכות לעשות לוויה ולדון שוב בעובדות החיים לגיל ארבע, ככה על הבוקר, לפתיחת השבוע. הפעם פשוט שפכתי אותו לאשפה, עם החצץ מהפלסטיק, ויאללה לפח שלמטה.
לפני שבוע, כשבנזוגו התפגר, אמא שלי היתה כאן. הגענו שלושתנו אחרי הצהריים ומצאנו אחד שוחה ואחד נטוי על צידו כמו ספינה טבועה. זה לא שהקונספט הזה חדש לה לגמרי. נמלים ועכבישים מתים ומומתים כאן מדי פעם. גוויית ג'וק אחד שכבה בחדר המדרגות אולי שבוע חרף הניקיון התיאורטי שעליו ממונה גברת ועד הבית. בכל מקרה היא לא שאלה הרבה שאלות. בעיקר מה נעשה איתו. ואמי הפדגוגית החליטה על לוויה בחצר. "טקסים זה חשוב. זה נותן משמעות", הודיעה לי וירדה איתה למטה.
אחרי רבע שעה הן חזרו עם קן ציפורים שמצאו בגינת הבניין המוזנחת והראו לי מחלון הסלון את הקבר הטרי. בלאטה שבורה ועליה פרח. עכשיו נקווה שהשני יחיה, אמרתי לה. שהוא לא ימות לנו גם. "מה, אי אפשר לקחת דגים לבית חולים?", היא שואלת. לא. אי אפשר. ועברה לסדר היום. רק אני התחלתי להריץ מחשבות סימבוליות. יאללה די. נכין סלט.
בכלל לא רציתי שתקנה לה אקווריום, הפדגוגית. היה ברור לי לאן זה מוביל. הם ימותו אחרי שבוע או אחרי חודשיים ולא דחוף לילדה שלי להתוודע עכשיו לתופעה. העם היהודי סבל מספיק. אבל אמא שלי עקשנית. חיכתה איזה חודש ואחר כך הודיעה חד צדדית שהדגים נקנו ומגיעים מחר. הכינו את הממחטות.
האמת שממש ריחמתי על היצורים הכלואים הללו בצנצנת. כמו שלא היה עולה בדעתי לגדל ציפור בכלוב. מה זה בכלל העניין הבורגני הזה, להתעלל בבעלי חיים ולצפות בהם מתים משעמום. איזה מין צעצוע זה. והיא - הביטה בהם. וגם נגעה במים. "אמא, הם עושים פרצוף כועס". "אמא, הם רוצים לצאת".
והנותר אכן חלה. בקושי זז. נראה בדיכאון. או שזו השלכה. אתמול כבר חשבתי שזהו, אבל היא דפקה לו על הזכוכית והוא פרפר. ועדיין נשם. הערב היא חזרה לבית בלי דגים. כשגילתה, הסברתי לה שגם הדג השני מת. "ודפקת לו חזק?". כן. "והוא לא שמע?". לא. הוא מת. "מה, אפילו אם דופקים לו הכי חזק הוא לא שומע?". לא. נגיד לסבתא שלא תקנה לנו יותר דגים. זה סתם עושה אותנו עצובות שהם מתים ואי אפשר לעשות כלום. "את עצובה?". קצת. "אז גם אני".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
