אישית לוחצת

זו רק אני או שגם לכם היה בראש דודל בסגנון הזה ליום העצמאות:

(וסליחה על כישוריי הגרפיים המוגבלים)

בעוד שבגוגל ישראל, אחרי כל הצלצולים של תחרות העיצוב "ישראל שלי"

הלכו אתמול על העיצוב הסטנדרטי:

(אגב, העיצוב הזוכה בתחרות יפורסם רק ב-30 ביוני)

לא יודעת למה בדיוק התכוון ירדן לוינסקי כשקרא לקפה דה מרקר "שכונות העוני החדשות" אבל זה התחבר לי מצוין עם התחושה שעלתה מביקור שעשיתי לאחרונה בחצרות האחוריות של האתר, שחודשים רבים לא טרחתי לדגום (למעט רסיסי ולווט). כמובן שלטעון שהקפה הוא אתר היכרויות זה טריוויאלי, אבל הוא יותר מזה - הוא ישראבלוג למבוגרים, אם להתייחס לישראבלוג קודם כל כאתר תמיכה הדדית לבנות (ובני) עשרה, התייחסות סטריאוטיפית שמפספסת הרבה ובכל זאת עוזרת להבהיר משהו.

בזמן שעבר התאכלסה השכונה הזו בצפיפות באנשים שגילו את המרחב הווירטואלי הנרקיסיסטי שמספקים בלוגים, ומדהים לראות כמה נשים בנות 40 פלוס דומות לבנותיהן התיאורטיות בנות ה-14. בגלל שאני פחדנית עלובה לא אקשר לדוגמאות ספציפיות, אבל הכרמל הבאה שחוקרת בלוגרים בגיל העמידה, שנייה לפני שהפורמט יקרוס, שתעבור אצלי לקבל קישורים:

פרצופים משוכפלים כטפט רקע, מגוון סמייליז וגליטרים וורוד בזוקה מהבהב, חיבוקי ונישוקי ותאהבו אותי מייד ועכשיו, ואם אפשר גם תשאירו כוכב. וכמובן תובנות שחוקות (בדרך כלל) על יחסים.

כמובן שיש גם תוכן איכותי בקפה. אבל המאסה זזה לכיוון שתיארתי ככל שמצטרפים ההמונים. וסליחה אם זה נשמע מתנשא. הכוונה היא לא להגחיך סוכנות נדל"ן מפתח תקווה או רופאי שיניים מתל אביב, אלא לטעון בפעם המיליון שהמדיום הוא המסר, ולכן ההבדלים בין הגילים הולכים ומצטמצמים. פורמט הבלוג סובב סביב האני, ולכן מזמין את פולחן האישיות העצמי שבלפרוס את תמונתייך לכל עבר ולכתוב על הקמתי-צחצחתי שלך. מעניין גם לראות איך חלחלה השפה הגרפית הטינאייג'רית לעולם המבוגרים. אלה פשוט הכלים שהמדיום מאפשר. צפוי, ובכל זאת מרתק.   

(* ותודה לרון על העידוד לכתוב)

שתי קבוצות תומכות בטעות בהצעת החוק המתגבשת לסינון אתרים, חוק רע ומיותר המתחפש לנני לאומית.

הראשונה שבהן כוללת פמיניסטיות (כמוני) שהתרגלו להילחם בפורנו בצורה רפלקסיבית (לא כמוני), בהן נשים מוערכות כמו אסתר הרצוג או חנה בית הלחמי (שהביעו את דעתן בנושא בטלוויזיה, בעקבות הצעת החוק המקורית 892).

אין זו כמובן הפעם הראשונה שבה חוברות נשים כאלה למאבקים דתיים, ואולם הפעם התגייסותן צורמת מתמיד. חשוב להדגיש כי לא מדובר בחוק למיגור הפורנו (שממילא ימשיך לפרוח), אלא בחוק שבאמצעותו תוחבת המדינה את זרועה הארוכה לתוך חיינו, הרגלינו האינטימיים ויחסינו עם ילדינו.

הנימוק שיש לסנן אתרי פורנו מאחר שמדובר בתעשייה דכאנית המנצלת נשים ומנציחה את מעמדן כחפצים הולך ומאבד רלוונטיות כאשר נשים יכולות לפתוח אתרים משלהן (ולצערי הן גם עושות זאת) ולמכור פיתוי ללא מתווכים שינצלו אותן ויתפרנסו על חשבונן. פורנו באינטרנט אינו עשוי מקשה אחת כמו סרטי הבוכנות של "פלייבוי", שהציגו בלונדיניות עם פני עגל ואיברים בעלי קנה מידה קולוסאלי. הוא כולל לא מעט חומרי "חובבים" - סקס ספונטני, שמח וטבעי שצולם מרצון והועלה לרשת. הוא כולל גם את כל מגוון התנוחות, ההבעות, הFטישים, הצבעים והצורות שהמין האנושי יצר אי פעם - ובכך משחרר אותנו מהמודלים המסולקנים, החלקים והבלונדיניים (אף שאלה ממשיכים לחיות בטלוויזיה למשל).

המאבק נגד דיכוי נשים אין לו דבר עם חוקים לחסימת אתרים. בדיכוי נשים צריך להיאבק באמצעות חוקי עבודהי ורווחה, חוקים נגד הטרדה וניצול, חינוך וטיפוח מודלים חלופיים. 

הקבוצה השנייה התומכת בחוק בטעות היא זו של הורים מבוהלים (שחלקם טכנופוביים). כל מי שעוקב אחרי עולם ההורות העכשווית (או רואה "סופר נני") נתקל בתופעה - הורים מבולבלים שאין להם מושג מה תפקידם (ואם יש כזה). חלקם מפחדים מילדיהם ומתקשים להציב להם גבולות, אחרים מנותקים מהם ולא מכירים את עולמם. כשמדובר בטכנולוגיה העניין מקצין עוד יותר - לרבים מההורים באמת אין כלים להתמודד או להבין את חייהם המקוונים של ילדיהם.

כמה פשוט, ילדותי ומסוכן לצפות שהמדינה תיכנס לואקום (או לפלונטר) הזה עם חסימות וסינונים שיסדרו את כאב הראש. ואם אפשר שגם יבוא שוטר כשהילד לא מסדר את החדר. חינוך הוא חובה הורית. יש לא מעט דרכים להגן על ילדים ברשת, שהמשותף לכולן הוא אמון, שיתוף פעולה ושיחות פתוחות על הנושא. מי שרוצים, יכולים גם להעביר את המחשב לסלון או לסנן באמצעות התוכנות והשירותים הקיימים והמוצעים היום. אין שום סיבה להכניס את המדינה, בדמות השר אטיאס על הסמכויות המופלגות המיועדות לו בחוק אל תוך הבית.

והערת סיום לתקשורת: בפאנלים כמו אלה שהוזכרו למעלה תמיד ייצג את שוחרי האינטרנט החופשי גבר (שמשון/ גלוברמן/עיתונאי/ משפטן/נציג ספקית אינטרנט/בלוגר כלשהו) ואת שוחרי החוק והסינון (מלבד החרדים) אשה (פמיניסטית בלתי מעודכנת טכנולוגית או אמא חרדה לעתיד ילדיה). הצגה זו מחזקת סטריאוטיפים מגדריים ותורמת להשכחת העיקר - מדובר בחוק הפוגע בחופש הביטוי, בפרטיות ובחופש המידע.