סוף השבוע שבו נפטר עלי מוהר היה אמור להיות מוקדש לדודו גבע, שתערוכה רטרוספקטיבית שלו נפתחה אז (30.11) במוזיאון נחום גוטמן. באיחור אופייני ביקרתי בתערוכה האינטימית והמקסימה שעוצבה בחוכמה רבה ועוררה געגוע. רוחו הילדותית והבועטת של גבע ממש שורה שם, בין עשרות הסקיצות, הציורים, הרישומים ודפי העיתונים המצהיבים.
האוצרת טלי תמיר אמרה איפשהו שגבע הזכיר לה את חנוך לוין. כמוהו עסק ביומיומי, המגוחך והמאוס של חיינו. ההקבלה הזו סייעה לי להבין למה לעתים הסתייגתי או הותשתי מהברווז שחזר שוב ושוב על אותן בלונדיניות זקורות פטמה או נפיחות עמבה כשם שניג'ס לוין עם הפליצים והשפריצים שלו.
אבל היה לו קו חסכני ועגול, מלא תום ואהבת אדם, משולב בטקסטים ציניים ומרדניים, עין חדה וביקורתית, חוש נדיר לקומפוזיציה והומור מריר עד סוטה. היכולת הטקסטואלית שלו לא נפלה מזו הציורית ולכן פורמט הקומיקס כמו נתפר בשבילו. ערן וולקובסקי שהתראיין ב"מוסף הארץ" ("יומני גבע" מאת נעמי סימנטוב) ויאיר גרבוז שמצוטט בספר המלווה את התערוכה במוזיאון נחום גוטמן מאשימים את גבע באנטי אינטלקטואליזם, בכך שלא התיימר להיות אמן או להתעלות מעל הצחוקים ודפי העיתון. בעיני הם מפספסים בגדול.
וולקובסקי אמר: "... אני לא חושב שהיתה לו עמדה"; "הפריע לי שהאלטרנטיווה שהוא הציע היא אלטרנטיווה של תנועת נוער. היה לו כישרון רב... אבל תמיד היה בורח לניסיונות להצחיק"; "היה חסר לו הממד האנליטי, המפרק, הבונה, הממקם... אי אפשר להסתפק ולגמור עם החיבוקים של החבר'ה, 'נורא יפה, מקסים, אחלה' וזהו. העמדה הפוליטית שלו, או הפרודיה, היו מטושטשות פעמים רבות. זה היה מין בני זונות כללי כזה - נגד העשירים, החזירים, לא משהו ספציפי. נגד מבנה על".
גרבוז אומר (בספר) שלגבע היתה עמדה אנטי אינטלקטואלית של "חייל בצבא השטות", שהוא "מיסך את אהבת האמנות שלו בחומוסים ויוספים", בלבל אמנות עם ממסד של אמנות, בחר בחיבת האספסוף (קוראי העיתונות) והפסיד את האינטימיות עם הצופים שלו, שהיו אנונימיים.
להאשים אמן קומיקס בסלידה מהממסד זו כמובן מחמאה, אבל גם אי הבנה. זה לא שאי אפשר לבקר את גבע (הילד הנצחי והמקסים לקה גם באינפנטיליות מוגזמת לא פעם), אבל אני מסכימה עם האוצרת טלי תמיר שכתבה "הבחירה של גבע בקומיקס, תוך ויתור מודע על קריירה של צייר-רשם, היא ביטוי של עמדתו כלפי העולם: עמדה דמוקרטית ועממית במופגן, הומניסטית, בועטת בכל ממסד ומסגרת, מלבד בריבוע הקומיקס עצמו. גבע העדיף את פורמאט העיתון והקהל הרחב על פני קירות הגלריה והקהל המצומצם של שוחרי האמנות. גם גיבוריו הם לעולם אזרחים מן השורה, החיים בעיר הגדולה וסובלים מתחלואיה: בדידות קיומית, חיפוש חסר-סיכוי אחר האהבה, היעדר אלוהים, ורק לעיתים נדירות הם מוצאים את הנחמה-פורתא שבאמנות".
גבע כן בחן שאלות אמנותיות ואינטלקטואליות קלאסיות כמו "פשר החיים" (שם התערוכה) ומטבע הדברים החקירה העמיקה בספריו. אבל הוא עשה זאת בציניות המתבקשת של הפקיד המובס, או הברווז המובל לשחיטה, כי זו היתה תשובתו - סיזיפית, אבסורדית, קפקאית, חנוך לוינית.
בניגוד למה שחושב וולקובסקי לגבע היתה עמדה ערכית. הוא הזדהה עם היוספים ואוכלי החומוס ושנא בעלי מאה ודעה, אנשים מקובעים ומבושמים מעצמם. הוא היה מורד (אכן, כולם זונות) שאימץ את הקומיקס לא כטרנד אסתטי (מנגה זה נורא אין) אלא כדרך חיים. הוא אמר בראיון עבר (שמצוטט בספר) שאין לו מה לתרום למבקרים בגלריות, הוא פונה לילדים, עליהם אולי עוד ישפיע. והוא התכוון לזה. בלוויה שלו הספידו אותו שלוש נערות מקריית אונו שהוציאו פנזין זירוקס ("כלום בפיתה") ודודו נפגש איתן, החמיא להן ועודד אותן. זה היה רגע נפלא של אינטימיות ואופטימיות, קריצה ברווזית שהושיטה יד וקיווצ'צ'ה את הלב לכל מי שנשאר קצת ילד.
והנה מה שכתב דודו על ספרי נעוריו:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
