א' אוהל, ב' זה בלוג

אפשר לדעת מה זה הקטע הזה שרק כשאת זורקת את האקס שלך לאלף עזאזל הוא הופך להצלחה מסחררת?

פתאום הוא יוצא למסעדות, לפאבים, לטיולים... פתאום אין לו בעיה לנסוע לתל אביב ולכל אזור אחר שיוצא מתחום חולון-ראשל"צ,

וגם לחפש חניה לא מפריע לו, הוא ספונטני, הוא זורם.

פתאום יש לו חשקים מטורפים ללכת לים, פתאום הוא לא מתעצל להזיז את התחת שלו מהספה בימי שבת.

פתאום הוא מתחיל לקנות בגדים ולא עושה את המוות שאין לו כסף ושהוא אוהב להיראות מוזנח. פתאום הוא מתגלח, פתאום הוא משנה סגנון, מחליף מסגרת של המשקפיים.

פתאום אכפת לו מהגזרה שלו, אז הוא מפסיק לאכול דברים שמנים ולהראות כמו כדור צמר.

פתאום הוא נהיה חברתי, קובע עם חברים, מפתח קשרי חברות ולא מזלזל בהם כמו פעם, אלא מבין שזה חשוב.

ואני לא אומרת שאני רוצה לחזור אליו, כן?

מודה שלא קל לי. מודה שלפעמים אני חושבת עליו ועל דברים שעברנו ביחד וקצת מתגעגעת. מיד אחרי זה יש לי פלאשבק של זכרון דוחה שהיה לי ממנו, כמו פלאשבק של השתיקות שלנו במסעדות או הסקס הגרוע. ואז אני נזכרת שעשיתי את הדבר הנכון.

אתמול גיליתי עם מי הוא יוצא. הוא בן 27.5, היא חיילת שהתגייסה לפני שבוע וחצי, בת 18. פתטי אין סוף.

מודה שהיא נראית סבבה, יש לה קצת פרחה סטייל, והיא דופקת פוזות של מקבלת בתחת בבגד ים, אבל היא הרבה פחות גרועה ממה שחשבתי. היא יחסית טבעית, אין ציפורניים מלאכותיות או איפור מוגזם. האמת שאפשר להבין, אחרי הכל אני טבעית לגמרי, ואני יודעת שהוא שונא אחרת.

כנראה שחשבתי שמאחר והוא הכריז שהוא מתפשר עליה שהיא תהיה על הפנים, אבל היא לא.

יש לה בז'ז'ים רציניים, יותר גדולים משלי, ולי אין קטנים, אז אתם יכולים להסיק עד כמה בולטים הם.

החיוך שלה יפה, השיניים שלה יפות.

הוא כל הזמן אומר שזה לא רציני, והוא סתם יוצא איתה להעביר את הזמן, וזה מפריע לו שהיא קטנה אבל לא אכפת לו, העיקר לא להיות לבד.

אז מצד אחד אני מתעצבנת שבכלל יש לו מישהי אחרת ואני לבד, ומצד שני אני אומרת לעצמי - יא כלבה, את זרקת אותו, איך את מעזה לפתוח עליו עיניים?

אני רוצה שיהיה מאושר, אני רוצה שיהיה לו טוב. לא הייתי שמחה לדעת שהוא נרקב לבד בדירת הרווקים שלו.

מצד שני, לא חשבתי שכל כך מהר הוא ימשיך הלאה... כאילו, עברה כבר חצי שנה. אבל עדיין. איך כל כך מהר הוא מצא בחורה?

הגברים האלה... לא מסוגלים להיות דקה לבד. יש לך ציצי ודופק? יופי את פוטנציאלית.

אני לא אוהבת אותו ולא רוצה אותו, אני יודעת שהיינו חוזרים אם הייתי רוצה, אבל אני לא. פשוט קשה לי לפרגן בלב שלם, אני מודה שאני מקנאה.

מקנאה שפתאום הוא עושה דברים לבד, שהוא יוצא ומבלה, שיש לו חברה חדשה, יש לו עיסוקים ותחומי עניין שהם לא אני.

מידי פעם כשאנחנו נפגשים אני רואה איך הוא מסתכל עליי, איך הוא בוחן אותי. אני רואה שהוא מתעכב ללכת, והוא לוקח צעד אחורה לכיוון הדלת, ואז מתקדם לעברי עם נושא לשיחה חדש כדי למשוך את הרגע הזה עוד כמה דקות.

אני יודעת שהוא אוהב אותי ואכפת לו ממני, יכול להיות שפחות מפעם ויכול להיות שלא, אבל הוא ממשיך הלאה.

וזה בסדר. אני שמחה בשבילו. אסור לי להיות כלבה. כנראה שזה טבעי, לא? לקנא קצת שהאקס שלך פתאום מקבל צורה ועושה דברים שלא עשה קודם?

הוא אמר שלמד מטעויות, ושעכשיו כן יש לו דחף וחשק לעשות דברים... כנראה כי הוא רווק והוא מרגיש שהוא צריך להוכיח משהו.

או אולי כי הוא מתחרט שבגלל הדברים האלה הוא איבד אותי. בגלל הכבדות, הזקנה, הדכאונות, החוסר חשק לצאת ולעשות משהו. זה שהוא גרם לי להירקב בבית שבועות. וברור שלא רק בגלל זה הכל נגמר, אבל זה חלק.

"אני יודע שזה מוזר, אבל עכשיו יש לי חשק לעשות דברים".

אני שמחה שהוא ממשיך הלאה, אני שמחה שיש לו מוטיבציה לשנות ולהשתנות, שהוא מבין שהדרך הקודמת הייתה לא טובה ושהוא צריך לעבור מהפך מסוים שיעשה לו רק טוב. פשוט בא לי שגם לי יהיה טוב.

מהבחינה הזאת לגמרי עברתי הלאה, 

אבל מה עם איזה דייט עם חתיך?

איזה אביר על טווס לבן שיגיח מהשקיעה עם זר פרחים והמבורגר ממוזס ויקח אותי לחיים שכולם בילויים והרמוניה?