א' אוהל, ב' זה בלוג

בתקופת מבחנים אתה מוצא את כל הסיבות והתירוצים האפשריים כדי לא ללמוד - 

מוציא את הכלב לטיול של שעתיים וחצי, מסדר את הארון לפי גוונים וקטגוריות, מנקה את הרווחים בשלט עם מקל אזניים או במקרה הכי נואש - מעדכן פוסט בבלוג.

אז הנה אני, רובצת כאן מול המסך בזמן ש- 678,095 פסקי דין ממתינים בסבלנות שאקרא אותם, אשתעמם למוות ואירה לעצמי בראש.

מפתה, חייבת להודות, בהחלט מפתה.

עם זאת, למרות תקופת המבחנים הרעה, קשה, נבזית ומלוכלכת שעוברת עליי אני דווקא מרגישה זיק של תקווה, כאילו אני מתחילה למצוא את עצמי מחדש.

נשמע ממש פתטי, אם הייתי אשכנזיה הייתי מפרסמת עכשיו קישור ליוטיוב של השיר "משהו חדש מתחיל אצלי". אבל אני לא, אז נבצר מכם.

נכון שיש עוד מספיק תחומים אפורים בחיי שעדיין לא התפתחו כראוי, אבל יחסית לשנים האחרונות התקועות שהעברתי אני מרגישה שדברים קצת זזים.

הלימודים, תוך כדי שהם שהם גוררים אותי לפינות אפלות וגוזלים ממני את הרצון או היכולת לחיות, נותנים לי עניין בחיים.

כלומר, מלבד העובדה שהם מלמדים אותי להיות כלבה לעתיד שתעשוק יתומים ואלמנות הם גם נותנים לי ערך מוסף, מוסיפים לי מסגרת מועילה נוספת מלבד עבודה ובילויים (שאין לי). חוץ מזה, שמאז שאני לומדת גיליתי בעצמי יכולות אחרות. עכשיו ספציפית זו לא דוגמה, כי ישבתי מול המסך בערך משעה 18:00, השעה כבר 21:42 ועד כה אפס התקדמות, אבל בשאר הזמן שבו אין לי ברירה, אני מוצאת את עצמי מסתגרת שעות בחדר ואשכרה מכניסה דברים לראש. לא רע בכלל.

אם להניח את הלימודים בצד, אז גזרת הבנים גם לא רעה. ז"א אי אפשר להגדיר אותה טובה מעצם העובדה ששום זכר פוטנציאלי לא נמצא בסביבה כרגע. מצד שני, הזמן לבד הזה קצת נחמד לי. אני יכולה לרבוץ שעות בחדר בלי שגבר תלותי יסתובב לי בין הרגליים ויקרקר לי באוזן שאני לא מתייחסת אליו. אני יכולה למרוח לק בניחותא בלי שגבר ביקורתי יכנס לי לחדר ויתלונן שיש בו ריח של אציטון. אה כן, והכי חשוב אני יכולה ללכת לישון בסבבה בשעה נורמלית בלי שגבר חרמן ינסה להידחף לי בין הרגליים 

בקיצור, עכשיו אני בשלב שאני מתחילה להעריך את הרווקות ואף להנות ממנה, במיוחד כשמדובר בתקופה לחוצה כזאת שאני רוצה ומעדיפה להיות עם עצמי. וכן, נחמד לי ככה, אני רק צריכה להמשיך להתעלם מהשעון הביולוגי הארור הזה שדופק לי בדלת בלי סוף ושואל מתי אני מתחתנת, מה נסגר איתו?

ואז שניה אחרי זה אני נזכרת שאני בסה"כ בת כמעט 23 ואין לי למה למהר, וחוץ מזה שרוב הסיכויים שאני לעולם לא אתחתן כי ההורים שלי דפקו אותי מידי ואני יוצאת תמיד מנק' הנחה שבשלב כזה או אחר הנישואין שלי יתפרקו עקב בגידה/שעמום/ריבים/וואטאבר.

בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה לציין את נקודת האור הקריטית בחיי שהיא הכלב שלי, גוש פרווה מושלם ומלא במתיקות שנותן לי אין סוף נשיקות. לא רבים יודעים, אבל מתחת לחזות הקשוחה והקרירה שלי מסתתרת בחורה שאוהבת הרבה אהבה (תלוי ממי, תלוי מתי, תלוי כמה ותלוי איפה, אבל נעזוב את זה עכשיו ונשחק אותה כאילו אני באמת יצור אכפתי ומתוק מאין כמוהו). תודה שהביאני עד הלום.

פסיכוטי, אבל הרבה פעמים תוך כדי שאני משחקת איתו אני צועקת לו "אתה החלום שלי!!!", וכשאני חושבת על זה אני באמת מתכוונת לזה. כל הילדות הייתי ילדה שמנמנה ומתוסכלת עם 2 אהבות בחיים - ביסלי וכלבים. או למען האמת חיות באשר הן. תאכלס כל יום הייתי חוזרת לאמא השוקיסטית שלי עם חיה פצועה אחרת ביד, פעם חזרתי עם תוכי וכנף שבורה, פעם עם גור חתולים שמצאתי ברחוב... אמא שלי, להבדיל ממני, חסרת לב באופן מובהק לחלוטין, היא תמיד הייתה שולחת אותי לרחוב בחזרה איתם ואומרת לי למצוא להם 'פתרון' כלשהו, הייתי קוראת לזה 'הפתרון הסופי'.

בשלב הזה הייתי מתחילה לנדוד בין מרפאות וטרינריות, מספרות כלבים וחנויות של חיות מחמד, כולם היו דוחים אותי על הסף. עם חלק מהחיות הייתי נשארת רוב היום, מוצאת להם פינה חמה ובסופו של דבר משאירה אותם לבד להסתדר, חוזרת בבוקר ומגלה שאינם. לאחרים הייתי מוצאת סוף טוב. לא אשכח בחיים את הפעם הזאת שהסתובבתי בכל העיר עם גור חתולים בידיים, לא הייתי מסוגלת להשאיר אותו ברחוב, אז הלכתי מחנות לחנות עד שאמרו לי שיש אישה מטורפת שאוספת את כל החתולים מהרחוב ושווה לנסות אצלה. הגעתי אליה לדירה, דפקתי בדלת והמחזה שנגלה לעיניי היה מטורף... עשרות חתולים, על הרצפה, על המדפים, על הספה, על השידה ואחד שהיה אצלה בידיים. היא התעלפה לראות את הגור הקטן בידיים שלי, אחרי שסיימה להתמוגג ממנו אמרה שיש לה יותר מידי חתולים... אבל נו טוב, יש עוד מקום לחתול אחד נוסף. מסרתי לה אותו בהלם, אבל ידעתי שעכשיו הוא נמצא בידיים טובות. מי ידאג לו יותר טוב מהפסיכופתית הזאת? משימתי הושלמה.

ולעניינינו, מאחר והייתי ילדה ממורמרת התחברתי מאוד לחיות באשר הן, הן שקטות ומוקירות תודה, לא מזיינות תשכל, פשוט נמצאות שם בשבילך כשאתה צריך. הכל היה לי, תוכים, שרקנים, אוגרים, ארנבים, כלבים... אבל אף אחד מהם לא החזיק מעמד. היו מביאים לי אותם כדי שאסתום ת'פה ואחשוב לעצמי 'וואו! הביאו לי אוגר! אני כבר לא זוכרת את הגירושים המכוערים של ההורים המזעזעים שלי!', אבל מהר מאוד התקווה הייתה נגוזה כשהכריחו אותי למסור אותם. בכל זאת, אמא מרוקאית חולת ניקיון.

ואז בגיל 22 אימצתי את גוש המתיקות הזה שקם איתי כל בוקר והולך לישון איתי כל לילה. הוא לא שופט אותי, לא מציק לי, לא מבאס אותי, לא מתלונן, לא עושה פוזות, רק מקבל ונותן אהבה והרבה ועושה לי חם חם חם בלב. כלב אוהב אותך בלי תנאים, מרוצה ממך ככה כמו שאתה... מה אפשר לבקש יותר מזה?

התשובה המתבקשת היא מיליון שקל.

ובכן, לא הייתי מתנגדת.

שבוע טוב,

דניאלה.