אני יושבת עם עצמי, לבד בחדר.
כן, נורא השתנתי. מחשבות, נקודות מבט.
באיזשהו מקום זה טוב, אפילו עד מאוד.
אבל שמתי לב שהתחלתי לפגוע באנשים שאני אוהבת. באנשים שאני מכבדת.
שכחתי את שמחת החיים לכמה רגעים. ה - צחוקים, ההומור.
כל הטיפשות שהייתה בי עד לפני כשנה, כל התמימות. לאן הכל נעלם?
אם הייתי רק יכולה לבחור,
לחזור בזמן ולהגיע לאותה תקופה שהכל היה טוב ויפה בשבילי. אולי הייתי בוחרת בה.
הרי כל הצרות, כל הבעיות. כל הפחדים, הבלבולים, הרגשות. הגיעו עכשיו.
למה נעשתי להיות כל-כך סגורה? כל כך מופנמת. רגשית.
פעם ידעתי להראות אהבה. כיום כבר לא.
כיום אנשים רבים, חושבים שהפסקתי לאהוב אותם. לבטוח בהם.
אבל זה ממש לא ככה. אני בסך הכל בנאדם. בנאדם סגור. שלא יודע איך להביע את רגשותיו בפומבי.
הגיע הזמן. לפתוח קלפים על השולחן. להגיד מה שאני באמת מרגישה.
סאנה, ילדה שלי. מכירה אני אותך רק שנה. התחברנו כל כך במהרה.
את לא מתארת לעצמך כמה שאני אוהבת אותך.
כמה שאני זקוקה לך. אם לא את, אני לא מתארת לעצמי היכן הייתי עכשיו.
את תמיד שם בשבילי. להקשיב ולעזור לי מכל הלב.
נרקיס, עוזרת תמיד. תמיד מכל הלב.
הייתה ועברה איתי חלק מאוד חשוב בחיי.
תמכה ואהבה בלי תנאי לקבל בתמורה. כעת את חסרה לי.
אוהבת אותך מאוד מאוד.
אולה, מייעצת. תומכת. מקשיבה. עוזרת.
אין לי מילים. חייבת אני לך, תודה ענקית.
יאנה, תודה על כל היעוצים. על המילים היפות.
על כל החיבוקים הווירטולים אומנם. אך זה גם בהחלט עוזר.
נטע וליזה, תמיד שם בשביל לתמוך ברגעים הכי שמחים או עצובים בחיים.
עזרתן לי המון בנות. ועל כך אני מודה לכן מאוד.
אוהבת אתכן.
פוסט באמת מהלב. עם המון משמעות עבורי.
פוסט פשוט אמיתי.
מרגישה הקלה.
- Beautiful Soul -
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
