כי כל מה שיש לי לומר, מילים לחופש

אני שוקלת למחוק את הבלוג.

אני כבר כותבת מינואר 2006, חמש וחצי שנים.

אני כבר בת 20.

כשאני פותחת בארכיון אני לא רואה את עצמי מאושרת יותר מידי בטקסטים, עוברת המון.."לומדת" כמו שצריך להגיד כדי לרצות את המבוגרים.

בכלל.. "המבוגרים", הגיע הזמן שאצתרף אליהם.

תמיד השתדלתי להזכיר כמה שיותר בעקיפין גברים שיצאתי איתם עד לחודש יוני האחרון שדיברתי גלויות מידי.

באותה מידה שנתתי לו דריסת רגל בחיי נתתי לו גם בבלוג. הדריסת רגל נשארה והבחור הלך. 

אבל אני עוברת לסטטוס אחר. כבר לא אנורקסית או תיכוניסטית או בת שירות או סוג של גננת..

אני כבר סטודנטית! 

אני התחלתי את לימודי האנתרופוסופיה בגיל 19, אני כבר מחכה בציפייה לפתיחת עיניים שאקבל בדוד ילין..

ואולי הגיע הזמן שאפתח אחד חדש? אחד שמלווה אותי בתור גננת, סטודנטית, אנתרופוסופית.

גם צריכה לחזור קצת להלך רוח האנתרופוסופי שלי, גם אותו שמתי בצד בגלל הקשר.

אולי אם הייתי בסטייט אוף מיינד של האנתרופוסופיה אולי הפרידה לא הייתה קשה לי כל כך. 

אבל גם החלפתי קידומת, אני 2.0 עכשיו. יש לי עשור לסיים 2 תארים, לטייל בהודו ולטייל באופן כללי, להתחתן ולהביא ילדים (לא בהכרח בסדר הזה).

בלי לחץ

אבל יש לי תוכניות.

לכן אולי כדאי שאכתוב בבלוג ב5 וחצי השנים הבאות לא באחד שמתאר אותי מגיל 15 כי זו התחלה ממש גרועה.

כנראה גם אצא מישראבלוג כי נראה לי שהוא כבר גורר רגל ונשען על תהילת עבר.

גם אף פעם לא באמת ידעתי איך להשתמש בישרא.. 

אז אני אזכר במספר שירי פרידה ואזמזם אותם בראש..נתראה בבלוג הבא