סימני חיים

לפני שנה לערך, ממש כמו עכשיו, קמה זעקה כנגד הקיצוץ בתקציב התרבות. בבית הספר לאמנות בו למדתי נתלו כרזות בכל מקום לבוא ולהפגין כנגד הגזירה. אבל לי היה קצת קשה לקפוץ על העגלה ולזעוק חמס. עם הסטטיסטיקות של העוני והתמונות של המשפחות הרעבות בעיתונים, עם בני משפחה שבגלל האבטלה נאלצו לצאת מבתיהם כיוון שלא היו מסוגלים לשלם עוד את המשכנתא, וכל שאר המציאות שמסביב (זה היה בסך הכל לפני שנה, ושום דבר משמעותי לא השתנה מאז, כך שאני לא באמת צריך להמשיך ולתאר לכם) עם כל אלה, היה לי קשה לתמוך בהעברת כסף להצגות ומופעי תרבות אחרים.

היה דבר נוסף שגרם לי להתלבט אם נכון מבחינה אמנותית להתנגד לקיצוץ בתקציב. בהיסטוריה של האנושות, פריצות הדרך המשמעותיות ביותר כמעט בכל תחום נעשו בתקופות משבר. ככה אנחנו, אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש רק כשאנחנו מוכרחים. יש לכך לא מעט דוגמאות בהיסטוריה של האמנות, אבל באותו זמן ראיתי את זה קורה לנגד עיני. חבר טוב שלי סיים את לימודיו בבית ספר למשחק והחל לכתוב ביחד עם עוד שלושה חברים הצגה. אני חושב שזה החוק היחיד שיש באמנות. אלא אם כן אתה שחקנית מוגדלת חזה עם קול רך ומחרמן, את פריצת הדרך שלך אתה מוכרח ליצור בעצמך. אף אחד לא יקח אותך כשחקן/במאי/ תסריטאי או כל תפקיד אחר לפני שהוא ראה אותך מצליח עם היצירה הקודמת שלך. כך קורה, ששחקנים מתיישבים וכותבים לעצמם תסריט, רק כדי שיוכלו להיות על הבמה ושמישהו יראה אותם. (בסדר גודל הוליוודי, זה בדיוק הסיפור מאחורי "סיפורו של וויל האנטינג"). והחברים שלי עשו בדיוק את זה- כתבו את המחזה של עצמם. אבל כיוון שהמצב הכלכלי קשה ואנשים בקושי הולכים להצגות, הם חשבו על קונספט חדש- הצגה במסעדה. הם כתבו מחזה במיוחד למסעדה, והוא הועלה במסעדת 'תהל' בתל אביב. לאחרונה הם עברו אל תיאטרון 'תמונע' וההצגה ממשיכה לרוץ שם.

מאז אותו מאבק על התקציב הבנתי שהמצב שונה מאיך שראיתי אותו בהתחלה. הגיע הזמן להגיד את זה: בישראל לא חסר כסף! אני לא אומר שאין עניים, כי כאלה יש ויש, אבל במשרד האוצר אין מחסור אקוטי במזומנים. ההוכחה לכך? רק תצפו במיליונים ולעיתים המילארדים שפתאום האוצר מוצא בכיסו האחורי ברגע שמפלגה מסויימת מאיימת שלא להצביע לטובת התקציב. אז כיצד נוצר המצב שבו מושקעים מילארדים ביישובים שכל בר דעת יודע שהם יפונו בעוד מספר שנים במקום ביישובים מוכי האבטלה? אני באמת מחכה ליום שבו ימצא עורך דין אחד דרך לתבוע את שרי האוצר על כך.

אבל להאשים את הממשלה אנחנו תמיד יכולים. ומישהו כבר אמר, שאם אתה רוצה לשנות את העולם, קודם כל תשנה את עצמך.

מתי בפעם האחרונה ביקרתם במוזיאון? יודעים מה, עזבו מוזיאון, מתי בפעם האחרונה סטיתם מהמדרכה וירדתם בגרם המדרגות אל גלרייה תל אביבית קטנה- הכניסה כאן הרי אפילו לא עולה כסף ברוב המקרים!

מתי בפעם האחרונה הלכתם להצגה? אני לא מדבר כאן על שלושת התיאטראות הגדולים, כי הם שכחו מזמן מהי אמנות. אני מדבר על תיאטרות הפרינג' המעניינים באמת. שלושים שקלים עולה הצגה. שלושים שקלים! זה יותר זול מהסרט האחרון שראיתם (ותודו שהצטערתם שלא הורדתם את הסרט ההוא באינטרנט, כי הוא לא היה שווה את הכסף). ובתיאטרון תמונע ובמות פרינג' אחרות יש הצגות מצויינות! חברים, אנחנו מדברים על היציאה הכי זולה שיכולה להיות בתל אביב! והיא הרבה יותר טובה משוב להשתכר באותו פאב ולשמוע את אותן שיחות משעממות.

מתי בפעם האחרונה הלכתם לקונצרט? אתם הרי מתים על המוזיקה הקלאסית כשמסמפלים אותה ללהיטי ראפ, אבל האם הרשתם לעצמכם להשקיע את הזמן כדי להתענג על מוזיקה קלאסית עוצמתית אמיתית? אני לא מתיימר לומר שאני שומע מוזיקה קלאסית בבית. אני מעדיף רוק. אבל בכל פעם (הפעמים הנדירות מידי, אני מודה) שהלכתי לקונצרט קלאסי פשוט נמסתי לי בכיסא.

קולנוע ישראלי? אני לא יודע מה איתכם, אבל כל סרט שאני רואה לאחרונה החזה שלי מתנפח יותר בגאווה. בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי גורם לי לשלם את מחיר כרטיס הקולנוע בהנאה. כן! אני שמח לשלם למי שאני מעריך! אני מוריד סרטים זרים באינטרנט ללא בושה. אבל סרטים ישראלים אני הולך לראות בקולנוע.

למנוע את הקיצוץ בתקציב התרבות הוא דבר חשוב מאין כמוהו, כיוון שללא התקציב הזה, הקולנוע הישראלי לא יוכל להמשיך את ההתקדמות האדירה שהיתה לו בשנים האחרונות. אין מה לעשות. בשביל קולנוע צריך תקציב.

[בגלל שהפוסט הזה קופץ מנושא לנושא גם ככה, אני אקח הפסקה קטנה ואתן לכם לכם דוגמא קטנה עד כמה הקולנוע הישראלי התקדם: בכפר הקטן שאני גר בו יש מסעדה אחת, חנות ספרים אחת, בית קפה, חנות בגדים, מספרה, תחנת דלק ומכולת קטנה שיש בה סרטי וידאו ודי.וי.די להחלפה. זהו. זה המרכז של הכפר(!). הסרטים שיש במכולת הקטנה מכסים קיר של שני מטר מרובעים. הרוב הוליוודים, קצת דרמות, המון סרטי נעורים מטופשים, פה ושם איזה סרט עצמאי או צרפתי. עברתי על השמות שלהם עד שעיניי נתקלו בשם שנראה לי מוכר. "broken wings". לקח לי עוד כמה רגעים להבין שזהו לא אחר מאשר כנפיים שבורות של ניר ברגמן. כאן. בכפר הנידח הזה. בעיירה שבה יש ספריית וידאו רצינית מצאתי את 'החברים של יאנה', ולפני שבוע הקרינו בערוץ הסרטים הקנדי את 'יוסי וג'אגר'.

הקולנוע הישראלי הוא לא רק ברמה עולמית. הוא ברמה עולמית מצויינת! והסרטים האלה שמגיעים לחורים נידחים כאלה, הם מסע הסברה הרבה יותר טוב לישראל משבעים ושתיים שרי חוץ! כל ההתקדמות האיכותית הזו הולכת להיבלם ולחוות נסיגה רצינית אם התקציב יקוצץ.]

 

תרבות לא נוצרת כדי שהשלטון יוכל להרגיש טוב עם זה שהוא מעודד אותה. היא נועדה לצרכני התרבות. תרבות יכולה לשגשג רק כאשר חלק ניכר מהאזרחים מעדיפים לצפות בהצגה שעשויה לגרום להם לחשוב, על פני לשבת בבית מול הטלוויזיה ולצפות בפרוייקט Y, שהדבר המשמעותי היחיד שיכול לצאת מכך זה חצי שעה של אוננות על אחת המתפשטות שם.

מה שאני רוצה להגיד זה פשוט מאוד, ואני לא מבין איך כתבתי כל כך הרבה מבלי להגיד את זה עד עכשיו: אתם מה שאתם אוכלים. גם פיסית וגם תרבותית! אם אתם רואים את עצמכם כאנשי תרבות, אתם צריכים לקבוע את התרבות כאחד מאבות המזון המרכזיים שלכם. ובמקרה הזה, הטלוויזיה היא מקדונלדס של התרבות. זה נראה כמו מזון, אבל זה לא יותר משומן תעשייתי עם חומרי טעם וריח. האמנות האמיתית היא הדבר שנלחם בפרסומות, לא זה שמנסה לשכנע אתכם לקנות עוד דברים שאתם לא צריכים. אמנות אמיתית ויצירה מקורית נמצאים מסביבכם. אבל זה דורש לקום מהספה ולבחור בהם. ולא, להוסיף את שמכם אל העצומה לא יעזור. זה חשוב במידה עצומה, אבל הדבר היחיד שיציל את התרבות הישראלית, הוא אם תזכרו שהיא קיימת, ותצרכו אותה.