התגובה המרנינה הזו היתה השניה שחיכתה לי בחלון התגובות לפוסט הקודם.ואני מודה ומתוודה, היא סיקרנה אותי והטרידה אותי, אבל לא כיוון שהמגיב או המגיבה העלומים פגעו בי, אלא בגלל האופי העצוב של התגובה.
אני לא מתכוון להשתמש בפוסט הזה כדי לענות לתגובה, כי עניתי לה בחלון התגובות, אבל הייתי רוצה לנסות לנתח אותה. ניתוח ספרותי או פסיכואנליטי, אם תרצו.
אז מה אפשר לדעת על יוצר התגובה? דבר ראשון שהוא קרא את הבלוג שלי לעומק ולא רק את הפוסט האחרון. העובדה שאינני שוהה בארץ כרגע אמנם ברורה מהפוסט האחרון, אבל המידע על כך שאינני משרת במילואים, ושהפסקתי ליטול תרופות אנטי דכאוניות מצוי אי שם בעומק הפוסטים שמקושרים בצד שמאל.
הדבר השני שאפשר לנחש- שהרסתי לו את הבוקר.
הדבר השלישי- שיש לו אנטגוניזם עמוק כלפי מי שהוא חש שמטיף לו.
אבל כל זה לא מעניין אותי כמו שמרתקת אותי דרך המחשבה שנובעת מהתגובה הקצרה.
"תחזור לפאקינג ארץ!". אתם מוכרחים להודות שזהו משפט מרתק. כעקרון, אם אתם חשים טינה כלפי מישהו, האם לא הייתם שולחים אותו למדינה רחוקה ממכם? (או אם להשתמש בביטוי הנפוץ 'לעזזאל'- אל מעבר לעולם הזה?). אבל לא, הוא דורש ומצווה (נתעלם מהשימוש בעתיד ולא בציווי, זו טעות נפוצה מידי מכדי שהיא תעיד על משהו) שאחזור לארץ, שאתקרב. ומדוע? התשובה ברורה- המשפט אינו "חזור לארץ". הוא גם אינו "חזור לארצנו זבת החלב ודבש".
הארץ (שלו, שלי, שלכם, שלנו) היא ארץ מזויינת. הכותב כועס עלי ובשל כך אפשר להניח שהוא רוצה להעניש אותי. להעניש על ידי החזרתי לארץ שמסמלת בשבילו סבל ושאר דברים רעים.
עכשיו, כדי להקדים תשובה לאי בהירות, אני לא חושב שאנשים צריכים לחשוב רק טובות על הארץ. ואני לא חושב שאם יש לך דברים כנגד הארץ (כי אם אין לך, אז אתה גם ככה מסומם מידי מכדי לקרוא את הפוסט הזה) אז אובדת לך הזכות להיות אזרח שלה. (אפילו להיפך, כאזרח אתה חלק מהמדינה ואתה נדרש להשתתף במאמץ להפוך אותה למקום טוב יותר). אבל העובדה שמישהו מתייחס למקום מגוריו כעונש, עצובה בעיני.
אבל זה יותר מזה. כשאני קורא את המשפט הזה אני חש כאילו במהלך השנים נכנס לנו לראש שמטרת חיינו היא לסבול יחד. אם אנחנו לא סובלים, אין לנו זכות קיום. ואנחנו לא נרגיש טוב עד שלא כולם מסביבנו יסבלו כמונו. צורת המחשבה הזו קיימת גם בשורה הבאה: "לך תעשה מילואים!".
חלק ניכר מהחילונים חשים טינה עצומה כלפי המגזר הדתי, וקוראים לחייב אותם לשרת בצבא. הטיעונים הלוגים ברורים. הפחתת הנטל וכו'. אבל שהקריאה הזו מלווה ביותר מידי רגש מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליה כלוגית בלבד. הבה נודה באמת- הצבא הוא סבל. וקשה לנו לראות אחרים מתחמקים מהסבל הזה. הקריאה להכריח את החרדים לשרת בצבא נובעת מהרצון הייצרי הפשוט- אנחנו רוצים שהם יסבלו בדיוק כמו שאנחנו סבלנו.
המשפט השלישי "תחדש את מלאי הפרוזק!" מתקשר למשפט הקודם, אבל הוא מרתק גם בפני עצמו. שוב, העניין המרתק ביותר כאן הוא צורת הציווי. בעקבות הכעס והאנטגוניזם שראינו עד כה, יהיה זה תמים להניח שהמשפט נכתב כדאגה לשלומי הנפשי. אם כך, איזו סיבה עשויה להיות לאותו כותב (שאין לי מושג אם מדובר בכותב או כותבת, אבל לשם הנוחות וכו') לרצות שאחזור לנטול את אותם כדורים? אפשרות אחת היא שמדובר בניסיון לקרוא לי בכינוי גנאי ולהשפיל אותי בכך, אלא שמתוך אינרציה ובלהט משפטי הציווי הקודמים, גם משפט זה מצא את ניסוחו הסופי כמשפט ציווי. אפשרות שניה נעוצה בקשר אל המשפט הקודם. על פי ההיגיון זה, הכותב רוצה שאחזור לנטול את תרופותי על מנת שאהיה כשיר (לפי דעתו) לשרת במילואים. האפשרות השלישית היא שהכותב מאמין שתחת השפעתן המסממת של התרופות האנטי-דכאוניות, לא אכתוב עוד פוסטים כדוגמת האחרון שהרגיז אותו כל כך.
ונותרה לבסוף שאלה אחת אחרונה: מדוע הפוסט עיצבן אותו כל כך?
לשם כך נתבונן במשפט הרביעי של התגובה: "רק תפסיק להטיף!!!!!"
הכותב לא כתב מה בהטפה שלי הכעיס אותו. הוא לא טען כנגד הדעות שהבעתי. לא היה זה תוכן ההטפה אם כך- זו ההטפה עצמה שהוציאה אותו מכליו. מדוע היא גרמה לו לכעס עמוק שכזה? הרי אם אינו חובב הטפות יכול היה לחזור אל דף הכניסה ולמצוא לו פוסט בבלוג אחר לקרוא.*
התשובה לשאלה הזו טמונה בתכונותיה של השנאה. אנחנו לא שונאים את מי ששונה מאיתנו. אנחנו שונאים את מי שדומה לנו. את מי שמזכיר לנו את הצדדים בעצמנו שאנחנו לא אוהבים**.
הואשמתי בהטפה על ידי תגובה בת ארבע משפטים, כל אחד מהם משפט ציווי, כל אחד מהם תקיף ונגמר בסימן קריאה אחד לפחות, אחד מהם פוקד עלי בנושא האינטימי והאישי ביותר- איזוני הכימיקלים במוחי.
זה הצורך בשליטה של כותב התגובה, אם כך, שגרם לכותב התגובה לאבד את שלוותו כתוצאה מקריאת הפוסט שלי.
אבל לא הייתי טורח לניתוח הזה לו הייתי חש שמדובר בקורא ספציפי אחד בעל הרכב אישיותי שונה וחריג, ולא הייתי מבזבז את זמנכם בפוסט הארוך הזה לו לא היתה מקננת בי תחושה עצובה שהתגובה הזו מייצגת משהו ישראלי כללי. משהו מבחינת היחס לסבל והרצון הלא מודע להפיץ אותו. משהו בצורך בשליטה.
האווירה של התגובה הזו אינה שונה מרוב ה'טוקבקים' שיש לכתבות השונות בעיתונים הוירטואלים.
משהו כאן (ואני אומר את זה כמישהו מהמחלקה- לא כמתבונן מבחוץ) חולה!
* לפני שבועיים לערך כתבתי שני פוסטים בהם ניסיתי להבין כעס שהתעורר לי כתוצאה מקריאה של שני בלוגים. המסקנה שנבעה מהניתוח ההוא היתה שהגורם לכעס היה בי ולא בבלוגים ההם.
** מאמר מרתק בנושא השנאה המטאפיזית אשר מחולק לשלושה חלקים שמוכיחים את טענת שנאת הדומה, נמצא באתר 'אימגו', תחת השם 'זכר עמלק וטעם החזיר' (שני חלקים) ו'האנטומיה של השנאה המטאפיזית' מאת אבשלום אליצור. מומלץ ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
