סימני חיים

[הפוסט הזה הוא תוצר קליידוסקופי של כמה גורמים: שיחה ארוכה שערכתי בשעות האחרונות עם פיט השכן, רגשות אשם קלות שאני חש בשבוע האחרון כלפי החברים שלי,הפוסט האחרון של her, ושורות קטועות משירים של החיפושיות ו'the fear' של פאלפ. סתם, למקרה שתהיתם מה גרם לי לכתוב את זה פתאום]

"חצי ממה שאני אומר חסר משמעות" שר ג'ון לנון לג'וליה אימו, ואני תוהה איפה אני עומד בסקאלה של גיבובי השטויות והתוכן הממשי של דברי. איך זה כשכל כך הרבה מילים נזרקות לחלל האוויר, ממלאות אותו כמו ניקוטין דחוס בפאב מחניק, ועדיין אנחנו חוזרים הביתה וליבנו רוצה להיקרע מחוסר המשמעות שאנחנו חשים, מהכמיהה למשמעות, למשהו אמיתי? אפשר הרי למלא שיחה שאורכה תגמור כרטיס חיוג שלם בוארייציות יצירתיות על השאלה 'מה נשמע'. ובכל הזמן הזה, אנחנו לא אומרים כלום. וזה לא שחסר מה להגיד. יש מספיק להגיד כדי שיתמלאו דפים באינטרנט באלפי מילים. ועדיין, כשהשאלה תישאל, התשובה היחידה תהיה: "בסדר, מה איתך?"

לקבל ולמסור. מהר מהר. כמו בכדורסל. אסור שהשאלה תשאר אצלך. ברגע שאתה מקבל אותה, תמסור מהר. קדימה, לפי השריקות של המאמן, כי אם לא תהיה מספיק מהיר המאמן יעניש אותך ותהיה מוכרח לענות. אתה באמת רוצה שזה יקרה?

כמובן שתענה בבסדר. הרי מי ששאל אותך לא באמת מצפה לתשובה.הוא לא רוצה באמת לדעת. רק לנהל שיחה. או משהו דומה לשיחה, לפחות. משהו שמכיל את כל הכללים של שיחה, אבל חסר את המהות. הוא רק רוצה להפיג את הבדידות לרגע. אל תשאל אותו עליה. תשאל אותו אם הוא ראה אתמול את המשחק של מכבי. אחרת יש סכנה שתחשוף בטעות עצב רגיש, והוא יקח את הדברים שלו וימהר ללכת. ללכת הביתה כמובן, אל המחשב, אל הבלוג שלו.

מי ה'חבר האמיתי'? האנונימי שקורא אותך, או זה שאתה כל כך אוהב ומסתיר ממנו את המחשבות הכמוסות שלך?

מהו העולם החדש והאמיץ שלי?

זה שבו אני יכול להפיג את העצב והבדידות במהרה, ולכתוב אל קוראים אנונימים או בידיוניים לגמרי? כשההקלדה עצמה הופכת למעין כדור הרגעה, או כדור אושר קטן ומהיר?

או זה שבו אני אמיתי?

את השיר הראשון שכתבתי במחשב אי פעם, כתבתי במחשב של ההורים שלי ושמרתי אותו רק על דיסקט, ולא השארתי שום עדות לו במחשב עצמו. את הדיסקט החבאתי בכיס הפנימי של מעיל שהיה בארון הבגדים שלי. זה היה קיץ, וזה היה המקום הבטוח ביותר והמקום הכי פחות סביר שמישהו שירצה לחטט לי בדברים האישיים יחפש בו.

כשפתחתי את הבלוג, נזהרתי שלאף אחד מחברי לא יהיו פרטים מזהים עליו. כשכתבתי בו הרגשתי כאילו אני צופה בפורנו- הקשבתי לכל רחש מחדר המדרגות עם העכבר בהיכון לסגירת החלון.

אבל בשבוע האחרון אני חש שאני קצת בוגד בחברי. אני מדבר איתם במסנג'ר ובטלפון והכל, אבל עדיין, בכל הנוגע לשהות שלי כאן בקנדה, הם יודעים פחות מאשר הקוראים של הבלוג. האנשים האהובים עלי ביותר, שאני בוטח בהם יותר מכל אחד אחר, ואני מספר להם הכי פחות.

חבר שלי פתח לנו פורום משלנו באתר הייד פארק. עוד לא כתבתי שם הודעה. אני הולך לכתוב שם עכשיו את הכתובת של הבלוג שלי. אני רק מבקש שתהיו נחמדים כתמיד, ואם אפשר להצטופף שם טיפה בצד, כי עוד כמה חבר'ה מגיעים. חלקם יודעים את הדברים המהותיים שכתבתי כאן על עצמי. חלקם עשויים להיות מופתעים. חלקם ירגישו קצת לא בנוח לגלות את עצמם מופיעים כאן תחת כינויים שונים. חלקם וודאי יגלגלו אחורה לראות מה עוד סיפרתי עליהם, ואני יודע שבמקודם או במאוחר אני הולך לקבל מייל או טלפון נזעם. דבר אחד אני יודע- הם כולם חברים טובים מספיק, כדי לסלוח לי. (מצד שני, יכול להיות שפוסט הגרזן לא יהיה פוסט הפציעה האחרון שלי)