סימני חיים

גבירותי ורבותי, חברי המועצה, המנהלה, ומנקי הרחובות: לפני שנתחיל, ברשותכם, שני עניינים על סדר היום.

הראשון- במקום לענות לכל התגובות בפוסט הקודם, אני פשוט אומר שאכשהו, כשאתה בקונסולייה הישראלית יש תחושה שלא יכול השני- תכנסו בבקשה לבלוג של טול.להיות שבשאר המדינות זה גם כך. אבל אחרי שכל כך הרבה קוראים ציינו שהמצב לא טוב יותר במשרדי ממשלה של מדינות אחרות, אני חייב לסייג את הדברים שכתבתי בפוסט הקודם. טוב, אולי לא לסייג, אלא רק להוריד להם את הווליום.

דבר שני- תכנסו בבקשה לבלוג של טול. קצת מידע עדכני לגבי החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א שעומד להיסגר, ואיך שבכירי האוניברסיטה בוחרים להתנהג. קצת אידיאוליה, מה קרה?

בהוסטל שלי מתגורר קנדי נמוך ומזוקן עם פיקסציה יהודית. איך שהוא שמע שאני מישראל ישר הוא חייך ובירך אותי ב"שלום" ואמר שגם הוא יהודי, ושסבתא שלו אמרה לו לא לגלות מאיזה שבט הוא, כי זה שבט שכמעט נכחד. מה שלא מנע ממנו לספר לי את הסוד הגדול ברפליקה הבאה: "אני לוי"

"אה הא...אתה יודע, יש לא מעט לווים, זה לא כזה שם נדיר." חייכתי.

"אבל לא אמיתיים!" הוא ענה לי ברצינות גמורה.

אחר כך הוא סיפר לי שהוא בילה שנתיים בכלא אחרי שהוא נתפס עם גראס בשווי כמה מליונים. הוא התגאה בכך שחברה שלו עומדת להתגייר כדי להתחתן איתו. הוא התייחס לכך כאילו זה איזה פרס שמהלל את היהדות- 'הנה, הצלחנו לגרור עוד אחת אלינו!'. הבטתי עליו ממרומי יהירותי והתנשאותי, וריחמתי על הבחורה שרוצה להיות איתו למשך כל חייה. אבל אז הבטתי בה, וריחמתי על הבחור שיהיה איתה. כך שאני מניח שזו סוג של התאמה.

למחרת פגשתי אותו ברחוב, והוא ניגש אלי ."אחי היהודי, אתה מוכרח לשמוע את מה שקרה לי עכשיו. ישבנו בבית קפה ומצאתי זוג כפפות שמישהו שכח. אחרי חמש דקות, נכנס ישראלי, אח יהודי, ושאל אם מישהו מצא כפפות, והן היו שלו. עכשיו אני שואל אותך- מה זה אם  לא ההשגחה העליונה?"

כמובן שחייכתי את החיוך המזוייף שלי בתגובה. מה עוד אפשר לעשות?

באותו לילה בהוסטל, בעוד כמה מאיתנו יצאו החוצה לעשן, שמעתי אותו מספר שוב את הסיפור לכמה חברה אוסטרלים ואנגלים. כמובן שבגרסה החדשה היצר הרע והמוסר היהודי הפנימי נוספו לסיפור, אבל עדיין, ההשגחה העליונה קיבלה את מקומה הראוי. הרי ההשגחה העליונה לא תפקיר כך מיהודי את הכפפות שלו!

פגשתי גם ישראלי בהוסטל. בחור שבאמצע הצבא קיבל שנה חופש עקב מחלת דם ונסע לקנדה וארה"ב לעבוד, ועוד שבועיים הוא חוזר לארץ לצבא. בלילה, אחרי הקנקן השני של הבירה, של שנינו, כשכל ההוסטל שיכור לגמרי, יצא לנו לדבר עם שני אירלנדים על המצב בארץ. אחד מהם חזר כמו תקליט שבור על כך שהוא שונא את שרון כי שרון מוצץ את הזין של בוש. וכמובן על כך שחיילי צה"ל הורגים ילדים פלסטינאים. ואז כמובן באה שיחת הסבר מאיתנו.

כמובן שהישראלי שאיתי התגונן וטען בתוקף שצהל הוא צבא מוסרי, ושאם חייל גונב משהו מבית בשטחים הוא ישפט לשלוש שנים בכלא.

אחרי זה כשנכנסנו שוב פנימה מפאת הקור, ראיתי כמה הוא נפגע מההאשמות שלוחות הרסן כלפי צה"ל. הוא היה קרבי, והוא ממש התגאה בשירות שלו, בכך שהיחידה שלו הצליחה לעצור מטעני נפץ ענקיים מלהיכנס לישראל. הוא שאל אותי איך זה שהאירלנדים הללו רואים תמונה כל כך מעוותת. שאלתי אותו אם הוא שמע חדשות בזמן האחרון, והוא ענה לי שלא. סיפרתי לו על החקירה של הקצין שוידא הריגה של הילדה. סיפרתי לו איך שהמערכת לא שפטה אותו בכלל. הוא לא הביט בי, אלא בהה באוויר. ואולי זה לא הביטוי הנכון, כי הוא מציין לרוב חוויות רומנטיות, ולא ערכים ואמונות, אבל כשהבטתי בו, ראיתי את המידע החדש מתעכל בראשו, ואת ליבו נשבר.