הספות של ההוסטל. עוד קנקן בירה. הערב שאחרי ראש השנה. הבחורות הלכו עם בחורים אחרים. כשאתה מודע לערכך מבחינת מראה חיצוני, ורואה את המתחרים סביבך, לפעמים אתה אפילו לא מתאמץ. (לא, תבוסתני הוא לא שמי השני- הוא שמי הראשון)
בחור ניו זילנדי מתיישב לידי ואנחנו מתחילים לדבר. הוא שואל אותי מאיפה אני בארץ, כי הוא היה בישראל. אהב את תל אביב, התרשם מאוד מירושלים. הבחורות יפייפיות, הוא אומר, אבל קשה לדבר איתן.
אני מהנהן, נזכר כמה קשה יותר להתחיל עם בחורה בפאב בארץ מאשר כאן, ואומר לו שלבנות בארץ יש אגו גדול מידי.
בכלל, אנשים לא התעניינו יותר מידי, הוא אומר, לא ששו לדבר איתנו כל כך. הישראלים הם מאוד...מתגוננים. (defencive).
כשהוא אמר את זה, פתאום זה היה כל כך ברור. כששאלו אותי על הטבע הישראלי, תמיד עניתי שהישראלים הם אגרסיבים למדי, אבל מתגוננים פתאום הסביר את הכל כל כך במדוייק.
?R: what about fear
?G: fear
!!!R: FEAR
הקטע הזה מהדיאלוג מתוך "רוזנקרנץ וגילדרנשטיין מתים" מהדהד את עצמו בראשי בכל פעם מחדש, אחד מהקטעים שמגדירים אותי יותר מכל. ובכל פעם שאני שומע את רוזנקרץ זועק את הפחד שלו בכעס בתוך ראשי, כמו באיזו התנייה פבלובייאנית, אני חש זרם חשמלי קר ומשתק עובר בתוך בית החזה שלי. מכביד את לשוני כשאני יושב על הבר לצד הבלונדינית שתעבור במהרה לדבר עם הבחור שמשמאלה.
אז אני יושב שם על הספה, ולוגם עוד קצת מהבירה, ואומר לעצמי שזה לא אני, זה הישראליות שמתגוננת מטיבעה...ya, right
בבלוג זה
בכל הבלוגים
