סימני חיים

השמיים בטורונטו מתבהרים, אז הולכים למגדל הcn. הוא שם, רואים אותו מכל חור, אז לא נעלה עליו כבר?

בעיר הולדתי הנהגתי לי תחביב לטפס על כל מגדלי המים. אני חושב שחברים שלי ואני התחלנו את המנהג הזה בסופה של מסיבת סילבסטר בכיתה ט'. אה, לא. זה היה קומזיץ סילבסטר. או שאולי זה היה בכיתה י'? מאז זה הפך לבילוי קבוע- ברגע שראיתי מקום גבוה, ידעתי שאני צריך לטפס עליו. פעם או פעמיים גם העלתי איתי בחורות לשם. ואם מישהו מתלהב מהסימליות הפאלית של להעלות בחורה אל ראש מגדל המים- זה נשאר סימלי בלבד.

מאק ואני עולים על המגדל. לוקחים את המעלית כמובן. סיפרו לנו שיש שם קומה שיש בה רצפת זכוכית שאנשים דורכים עליה וישר נבהלים מהגובה.

אז נכון, שלוש מאות חמישים מטר גובה, אבל מה אני אגיד לכם, התבוננתי מטה באכזבת מה. הרגשתי כמו כשהרגשתי כשעשיתי סנפלינג בפעם הראשונה-  למרות שאתה עשרות מטרים מהקעקע, ברגע שאתה מבין שאתה קשור בחבל, זה כבר לא מעניין.

המגדל הזה היה הדבר התיירותי היחיד שעשית בטורונטו. לא נסעתי למפלי הניאגרה. העניין הוא, שאם היה מדובר בללכת יום שלם עם תרמיל על הגב כדי להגיע למפל עשירית מגודלו של הניאגרה- הייתי רץ לעשות את זה. אבל לנסוע שעתיים באוטובוס בשביל לרדת, לראות מים זורמים, לצלם חמש תמונות ולחזור? מיותר לגמרי.

מהמגדל ראינו רחבה של קרח שהחליקו עליה, אז ירדנו ושכרנו לנו מחלקיים. אחרי שעתיים שבהם מאק נפל פעמיים, ואני הצלחתי לשם שינוי לא לגרום לעצמי לפציעה רצינית, ישבנו והתבוננו באנשים המחליקים ומאק סיכם את העניין יפה: "תגיד לאנשים ללכת במעגלים, והם לא יעשו את זה, אבל תוסיף קרח ואת האפשרות של פגיעה גופנית רצינית- והם לא יפסיקו להסתובב במעגלים!"

בהדרגה אני מרגיש נוח יותר בטורונטו. זו עיר מעניינת כמו שעיר יכולה להיות- ברגע שאתה מפסיק לשאול את עצמך מה אפשר לעשות ונרגע, אתה מגלה הרבה דברים. אבל מידי פעם אני עדיין מתגעגע לבקתה שלי. כמו ילד קטן שבמסיבת יום ההולדת שלו חומק לרגע מהשגחת ההורים וילדי הכיתה ומתחבא בארון הבגדים. לא כי הוא מפחד, לא כי עצוב לו. פשוט כי השקט וקול הנשימות של עצמו מרגיעים אותו.

אפשר להסתכל על החיים כמו על סרט, אני אומר לה בזמן שהיא מחזיקה את כפות הידיים שלי לאחר שהתבוננה בהם והחמיאה לי עליהם. זה היה האות שלי. אחרי כמה חודשים שבהם דיברנו במסנג'ר, פתאום באופן בלתי צפוי לגמרי אני בטורונטו, אז נפגשנו. לראות את הפנים שמאחורי השורות המוקלדות.

שנינו שתויים קלות, וזמרת הג'ז הלבנבונת שעל הבמה שרה שיר של ג'ף באקלי. אפשר להסתכל על החיים כמו על סרט, אני אומר לה, הוא יכול להיות רציף, אבל הוא יכול להיות גם סדרה של תמונות, ולא כל תמונה חייבת להיות קשורה לאלו שלפניה או אחריה. כל תמונה מגיע לה שתמוצה עד תומה. למשל עכשיו- אם אני אחשוב על העתיד או על קשרים ותיסבוכים, אני אשאר כאן בכיסא שלי. אבל אם אני אחליט שזו בסך הכל תמונה והיא לא קשורה למחר בשום צורה שהיא, אני אומר וקם מכיסאי ועובר על צידו השני של השולחן ומתיישב לידה. היא מרימה גבה ואני מנשק אותה.

בשעה הקרובה אנחנו נתנשק עוד מספר פעמים, ובלהט רב בתחנת הרכבת התחתית הקרה, צמודים אל הקיר, לפני שהיא תיקח את הרכבת חזרה הביתה. היא לא רצתה לבלות איתי את הלילה בהוסטל. היא לא קנתה את העניין של התמונה שלא קשורה לעתיד או לעבר. לא לגמרי בכל אופן.

ובין הנשיקות היא תגיד לי שאני מנשק מעולה, שאני סקסי, וכל מה שאני אוכל לומר בתגובה זה שזה הכל עניין של פרטנרים. אני יכול להיות בן זונה. אבל אני פשוט לא מצליח לשקר.*  אני מנשק אותה שוב כדי להתחמק מהצורך להחמיא בחזרה, למרות שהטיפו לי רבות על כמה הוא חשוב.

ובזמן שאנחנו מתנשקים, אני חושב על כך שאני עושה את זה בעיקר בגלל שאני אחרי חצי שנה בלי, ואני טס מכאן תכף. אבל כמו ששלומי שבן צועק בשיר שלו: "מגיע לי כל כך הרבה יותר".

כשאני שואל אותה שוב לפני שאנחנו נפרדים לגמרי אם היא בטוחה שלא בא לה לבוא איתי להוסטל, היא אומרת שאולי מחר, והיא שואלת אם בא לי להיפגש מחר לסרט. אני עונה לה שבטח. אחרי שאני יוצא מתחנת הרכבת אני תוהה אם באמת יש לי כוח לזה.

עכשיו שש וחצי בערב, ועדיין לא התקשרתי אליה.  אני עדיין לא יודע אם יש לי כוח לזה.

* זה מטריד ומעלה תהיות כשבת הזוג מחמיאה על משהו שאתה חש שהוא בינוני לגמרי.