סימני חיים

בלילה הלפני אחרון שלי בטורונטו, ספייק, הברמן בפאב בהוסטל ניגן עם הלהקה שלו שם, וההוסטל היה מלא באנשים, מוזיקה ושתיה. קנקן של בירה גרם לי להיות שמח למדי, ובין היתר לעלות על הבר ולהתחיל לרקוד עליו. מאק ומיק, שני החברים האנגלים שלי שם היו גאים במיוחד על רמת השכרות שהגעתי אליה. (כמובן שאנחנו מדברים על אנשים שכשאתה רואה אותם מוקדם מידי בבוקר ואין להם ביד כוס בירה, משהו מפריע לך בעין). החבר'ה בלהקה שרו שירי רוק מוכרים מבלי תחושת מחוייבות למילים המקוריות. וכל ההוסטל המה באנשים שמחים ותזזיתיים ושיכורים שכל הזמן מתחבקים אחד עם השני ושרים אחד לשני ואז יוצאים רגע החוצה לשלג כדי לעשן סיגריה.

כולם מלבד אחת.

ליד הפסנתר, בין הלהקה והרוקדים אל שולחן הביליארד ואל המרפסת אליה יצאנו לעשן, ישבה לה לבדה, בשקט וללא תזוזה, דמות עטופה בשמלה שחורה, שני תיקי גב בצורת חיות פרוותיות (נדמה לי של נמר ושל אריה), אצבעות כהות מלאות בתכשיטי כסף וטבעות ענק, כיסוי ראש שנמשך מטה ובאיזור הראש היה מכוסה בפס של פרווה, ורעלה.

כמובן שלא ניגשתי לדבר איתה. אמנם אני פחות ביישן בחסות האלכוהול, אבל המינימום שאני צריך זה פנים שמחייכות אלי, והרעלה הזו די מקשה על העניין החברותי. חוץ מזה, היה בה משהו כל כך מצועצע, שלא הייתי בטוח שלא מדובר בכלל בתחפושת של מישהי מההוסטל. אבל אי אפשר שלא היה לחוש שכולם שמו לב אליה, למרות שהיא רק ישבה שם ולא דיברה. הנוכחות שלה היתה מוחלטת.

פיט, בחור מאנגליה שאני עוד הולך לכתוב פוסט שלם רק עליו (איש מדהים, פשוט מדהים!), היה הראשון שמשך אל לצידה כיסא והתחיל לדבר איתה. כשהוא חזר אלינו בשולחן הביליארד, הוא אמר לי שהיא נסיכה, והיא נולדה בישראל וחיה בארצות הברית. הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא לחייך. השילוב הבלתי אפשרי של פונדמנטליסטיות ומצועצעות ילדותית שישב מולי היה מה שכל הפקצות רוצות להיות- נסיכה.

יומיים לאחר מכן, כשדיברתי עם אחד מהחבר'ה בדלפק ודיברנו על אוכל ישראלי ( "יש לכם את הפאנקייק הזה עם החריף הירוק" "מלאווח?" "כן כן!") איכשהו נגררנו לשיחה על השיעור הנמוך של נערות צעירות שנכנסות להיריון בארץ לעומת השיעור בארה"ב וקנדה (אל תשאלו אותי איך הגענו לזה מאוכל, באמת שאין לי מושג!).

"תגיד לו למה." שמעתי קול מצד שמאל. הפנתי את ראשי והיא היתה שם, הנסיכה. לפי תיאור הלבוש שלה, אתם יכולים לדעת כבר מה היא עמדה להגיד.

"זה לא קשור לדת" אמרתי, וכשהיא התעקשה שכן, אמרתי לה שאני מדבר על האוכלוסיה החילונית, שבה הדת לא משחקת תפקיד.

התחלנו לדבר. שאלתי אותה לשמה, והיא ענתה לי שקוראים לה מלכה, וגם ג'ינה. מפה לשם ראיתי גם את דף האינטרנט שלה.

הזוי. הזוי ביותר.

לילה אחרון בטורונטו. ליל שישי. מנסים לקנות בירה כדי להביא אל המסיבה בבית של מישהי שגרה עד לא מזמן בהוסטל ועדיין מסתובבת עם החבר'ה משם. אלכוהול נמכר רק בחנויות ממשלתיות, והן נסגרות בתשע בלילה. הגענו כבר אל הבית ויצאנו שוב לנסות את מזלנו, אולי חנות אחת בכל זאת נסגרת רק בעשר בלילה.  אבל כשאנחנו מגיעים לשם היא גם סגורה. "זה המקום שהכי קשה להשיג בו אלכוהול בעולם!" צועק מיק אל אוויר הלילה. "נסה את אירן" אני אומר לו. "טוב, זה כבר משהו אחר." הוא מחייך.

המסיבה מתבררת כמייבשת למדי, ואנחנו חוזרים להוסטל, ואני מתיישב על הבר הריק. ספייק מזמין אותי לכוס בירה אחרונה על חשבון הבית, ואני יושב שם ומדבר איתו. בעברית. אמא שלו ישראלית והוא בא לארץ כל כמה שנים לביקורים בקיץ אצל הסבא והסבתא. והוא שם, בטורונטו, מספר לי שהוא חולם על להקים איזה עסק בתל אביב...

כשהוא סוגר את הבר לבסוף וההוסטל ריק מאנשים, אני מחליט לצאת. לא יכול להיות שאני אלך לישון מוקדם בלילה האחרון שלי בקנדה. אני עורך סבב פאבים, אבל הם ריקים למדי. בשבוע שאחרי ראש השנה, אנשים עייפים מידי מכדי לצאת.

לבסוף אני מוצא איזה מועדון שיש בו מספיק אנשים, עולה לקומה השניה ומזמין בירה בזמן שאני ניגש אל המעקה של רחבת הריקודים ומתבונן ברוקדים. ואז קורה מה שקורה לי כמעט תמיד כשאני נמצא בדיסקוטקים- רעיונות לסיפורים עולים לי בראש.

ואני לא יכול שלא לחייך כשאני מתבונן ברוקדים. נכון, אני שוב מתכנס אל תוך עצמי במקום להתמזג עם הסביבה, ואולי מנקודות מבט אחרות זה סימן רע, אבל לי זה גרם להרגיש...בבית. אחרי שבועיים בטורונטו שהארעיות לא נתנה לי לשבת ולכתוב כמו שצריך, אני מרגיש שאני חוזר אל עצמי. ואני חוזר עכשיו הביתה. ויש המון עבודה לפני. והידיעה הזו ממלאת אותי אושר.

ועם התיקים על גבי, יצאתי מההוסטל אל החשמלית, בדרך הארוכה אל שדה התעופה. המרצפות הקטנות שבין פסי הברזל של החשמליות, והשלוליות הקטנות שביניהן, ופיסות קרח פה ושם, צ'יינה טאון והמכולות וחנויות הפירות שלה, הרכבת התחתית עם המלומד שדיבר איתי על ספרות ופוליטיקה בינלאומית ולידו עובד התחבורה מזוגג העיניים שהחביא פחית בירה בתוך המעיל שלו וניסה במהלך הנסיעה להבין על מה אנחנו מדברים...תמונות שניסיתי להטמיע בראשי בזמן שאני נפרד מטורונטו, נפרד מקנדה.

ובארץ, בתל אביב, מחכה לי שלט על הדלת:

 "מישהי מחכה לך קשורה במטבח. המפתח בדירה ממול."

כשהדלת בדירה ממול נפתחת, חבר שלי שעד עכשיו גר בחדר שלי נמצא שם עם חיוך גדול וחיבוק חזק. וכשאנחנו נכנסים לדירה שלי, סופי קופצת עלי. אני מרים אותה, ומביט על הדירה שלי, וקולט כמה התגעגעתי.