היא רועשת העיר הזאת. רועשת ומלאת אבק. וברחובות שהכרתי עד עכשיו כל כך טוב אני פתאום הולך לאיבוד. בימים האחרונים אני רוצה לכתוב פוסטים. הרבה דברים שאני רוצה להגיד- על הלחץ של החזרה ל"חיים האמיתיים" אחרי שהנופש נגמר, על הלחץ הכללי שנובע משום מקום. על לארגן את החדר שלי מחדש ולמצוא בארון חפיסת כדורים מלאה, על הסקס אפיל של סוודרים, על השותף שלי שעולה מולי במסנג'ר כדי לשאול אם אני רוצה קפה, על פחד ותיעוב עצמי בסיסי, על המכתב החום שקיבלתי בדואר ובו פטור מסיבות בריאותיות שאני לא יכול להראות להורים (שניהם קצינים בכירים שהצבא היה הקריירה שלהם, ואינם יודעים שהייתי בטיפול), ותוהה כמה זמן יעבור עד שהם ישאלו איך זה שלא קוראים לי למילואים, על טלפונים מהבנק, על עבודות שלא חיכו לי שאחזור, על כך שאני מרגיש שחזרתי לאותו מקום- או אולי אפילו חזרתי אחורה, על מהות הגרפומניה, על לעשות דברים מבלי לדעת באמת למה אתה עושה אותם, על לעשות דברים ולקלוט שלא תוכל להחביא אותם מאחורי טיעונים נעלים, על לתהות אם הייתי צריך לעזוב בכלל את הבקתה, על ללכת לשוק בשישי, השוק שאני כל כך אוהב, ולהרגיש כזר, על להגיע לרחוב של ההורים ובמקום לחוש נוסטלגיה אל ילדותי- לחשוב כמה הרחוב הזה מיותר, על כמה טיפשי היה להאמין שלא יהיה לי הלם תרבות רוורסי, על מהותה האמיתית של ה"שנאה העצמית השמאלנית" הידועה לשמצה, על ללכת למועדון עם חברים ולהבין שאנשים בגילך לא יוצאים למועדונים יותר, ולחשוב תוך כדי ריקוד על דמות בסיפור שיש לה קעקוע על פרק היד "את תתחרטי", על העייפות שלא נגמרת וחוסר היכולת ללכת לישון כשאני מרגיש שלא עשיתי שום דבר משמעותי כל היום.
אבל בסופו של דבר, הדבר היחיד שאני יכול לכתוב עליו הוא חוסר היכולת לשבת ולכתוב פוסט קוהרנטי. כל כך הרבה דברים קורים, ואני לא מצליח לבודד אותם לאפיזודות שאפשר לדלות מהם איזושהי משמעות. ואם אי אפשר ללמוד מזה שום דבר, אם אי אפשר לנסות לנתח את זה בצורה מתיימרת, מה הטעם בזה? העיר אולי מאובקת, אבל הראש שלי מלאה בערפיח שאני כבר לא מסוגל לראות דרכו.
ידידה טובה שלי, ידידה ותיקה מאוד הגיעה אלי היום. אנחנו נפגשים לעיתים רחוקות. בפעם האחרונה נפגשנו ביום ההולדת שלי, ממש לפני שטסתי. היא לקחה את זה קצת קשה שאני נוסע. למרות שלא לראות אחד את השניה שלושה חודשים (זו היתה התוכנית המקורית) היה דבר די רגיל בין שנינו, היא אמרה לי שבפעם הקודמת שנסעתי להודו היה לה ממש קשה עם כך שאני לא פה, והיא חלמה עלי מספר פעמים. היא לא היתה מוכרחה לראות אותי כל הזמן, רק לדעת שאני פה, כנראה. היום כשנפגשנו היא סיפרה לי שהיא חלמה עלי בשבועיים האחרונים. היא הביאה לי מתנה- תמונת עירום שלה. והיא אמרה לי שהיא ממש שמחה שאני הייתי הראשון שלה. אני יודע שהיא כנראה היתה גם הראשונה שלי. אבל זו יותר הנחה, לא זיכרון. אין לי שום זיכרון של פעם ראשונה. הדחקתי את זה כל כך שאפילו כשאני ממש מנסה להיזכר אני לא מצליח. בזמן אחד הייתי בתול, בזמן אחר להזדיין היה משהו שעושים. אין לי מושג מה קרה באמצע ביניהם. פשוט אין לי את החלק הזה.
אין לפוסט הזה שום משמעות, גלויה או נסתרת. רק הפגנת פתטיות. לפעמים אתה צריך להיזכר מי אתה באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
