סימני חיים

נפגשתי הערב עם חבר מהלימודים. הוא הכיר את החלק של הסיפור שלי שכתבתי בארץ וביקש לקרוא את הפרקים הנוספים שכתבתי בקנדה. הגעתי אליו עם הדיסק-און-קי שלי, והוא הדפיס את הקבצים. פעם ראשונה שראיתי את כל החומר הזה מודפס. עד עכשיו כל מה שכתבתי היה רק בקבצים במחשב, ועכשיו, לנגד עיני, הדפים נערמו והצטרפו יחד לכלל ערימה בעלת נפח ונוכחות מרשימה. לאט לאט העבודה הזו מתחילה לקבל צורה של כתב-יד אמיתי. ואז לפתוח ספרים שונים, ולהשוות את גודל הפונט, ולנסות להבין בעצם כמה עמודים יש לי כבר. השוואות מטופשות. כל כך מטופשות ולא רלוונטיות. ברור לכם שנהנתי מאוד.

היא סיפרה לי שהיא צפתה בתוכנית טלוויזיה שדיכאה אותה במיוחד. תוכנית שעקבה אחרי ילדים וראיינו אותם, ואז חזרו אליהם 7 שנים אחר כך וראיינו אותם שוב, וחזרו על כך כל 7 שנים עד שהם נהיו מבוגרים. זה נורא עצוב, היא אמרה, אתה רואה את הילדים האלה שיש להם חלומות, ואז אתה רואה אותם גדלים ועושים בכלל דברים אחרים, נשאבים לתוך החיים.

אולי זה המתכון לאושר, השבתי לה, לזכור את הדברים שרצית כשהיית קטן. או לפחות ללכת על פיהם, כי באיזשהו מקום אתה תמיד זוכר אותם, ואם אתה לא מגשים אותם אז תמיד תהיה בכך את אותה תחושת אכזבה. נזכרתי בסטיקר שגיליתי בחנות קטנטנה בכפר בקנדה:

"REMEMBER WHAT YOU WANTED TO BE"

אני זוכר שגיליתי אותו באחת מהגיחות מהבקתה אל המכולת בכפר וחשבתי על כך שזה משפט שראוי להיות תלוי במקום שאראה אותו כל בוקר.

היום תהיתי אם זה לא ההיפך. אם אלו אינם חלומות שטותיים שאנחנו חולמים כשאנחנו ילדים, ולהמשיך להאחז בהם כשאנחנו כבר גדלים זה סתם קיבעון בשלב ילדותי.