סימני חיים

עשר בלילה, על האופניים, בדרך לעבודה באולפנים (חזרתי לעבודה הקודמת, הם החליטו שהם כן צריכים אותי בסוף), נוסע דרך האיזור התעשייתי של העיר, האיזור שישאר אפל ומאובק לא משנה כמה מכונות ניקוי רחובות יעברו עליו, וכמה פנסי רחוב יזמזמו בו במאבק ביבחושים. ואני לא מצליח למחוק את החיוך מפני.

לא שאני מנסה. היא ביקשה ממני שכשאפתח את החבילה שהיא שלחה לי, שבריזר, השותף והחבר המשותף שלנו, יעמוד מולי עם מצלמה. היא רצתה לראות את הפרצוף שלי כשאפתח את האריזה. הערב היא סיפרה לי על זה וכששאלתי שוב ושוב מה היא שלחה לי, היא הסכימה לתת לי רמז לפני שהיתה מוכרחה לעזוב את המסנג'ר. קובץ תמונה החל להישלח אלי, ומהעבודה התקשרו והודיעו לי שאבוא עכשיו. ישבתי שם, מול המסך, סופר את הביטים שמועברים, עד שהתמונה נפתחה.

שלוש שניות. שלוש שניות ועיניי נפקחו לרווחה והתרגשות אחזה בכל גופי. שלוש שניות וידעתי בדיוק מה הבלונדה שלחה לי.

הספר האחרון של דאגלס קופלנד עם חתימה אישית!!!

אם אתם מביטים בתמונה ומנסים להבין איך הסקתי ממנה שמדובר בדיוק בזה, אתם מפספסים את העניין. הרמזים האמיתיים אינם נמצאים בתמונה עצמה. הקוראים הותיקים כאן כבר רגילים לכך שאני מצטט את קופלנד בכל הזדמנות אפשרית, ומי שקרא את הפוסט "החיזיון של קנדה" יודע גם שהוא חלק מהסיבה שנסעתי לקנדה. חלק ניכר. והבלונדה, כחברת נפש, יודעת גם יודעת. אפשר לומר שהרמז הגדול ביותר הוא בעצם הקשר בינינו, וכל הדברים שאנחנו יודעים אחד על השני. זו לא הפעם הראשונה שאני מקבל ממנה ספר שלו עם חתימה. בפעם הקודמת זה היה "נערה בתרדמת" שהשאלתי לה והיא איבדה אותו, אז היא קנתה לי חדש והוסיפה הקדשה וחתימה משלה. ההמ. יש קשרים שהם פשוט חזקים מידי מכדי שאפשר יהיה באמת לתאר ולהסביר.

מאוחר יותר, כשחזרתי מהעבודה, ופגשתי אותה שוב במסנג'ר, היא הודתה שזה אכן מה שהיא שלחה לי, ושוב קפצתי לי משמחה ואושר. לא- פיסית, קפצתי. כל שיכולתי לכתוב לה היה שאני לא יכול להקליד עכשיו כי אני עסוק בלקפוץ.

יש רגעים שבהם החיוך שמרוח לך על הפרצוף גדול יותר מזה של הסמיילי במסנג'ר, ופתאום, ההוא נראה כל כך מאופק. בעצם, יש רגע. אני לא זוכר עוד פעם שזה קרה לי. אני גם לא מצליח לתאר את עצמי קופץ ככה מאושר לו הייתי מקבל את המתנה הזו ממישהו אחר. שתדעי.

כמה דברים קטנים לגבי הפוסט הקודם.

 מוכרח להגיד שנורא שיעשע אותי לראות 13 תגובות לפוסט שהבהרתי שאני לא מעוניין לקבל עליו תגובות. שזה בעצם כמעט עשרה אנשים שחלקם יותר בבוטות וחלקם פחות אמרו "זין עליך, מי אתה שתגיד לנו לא להגיב?!".

 [תוספת מאוחרת: בעקבות תגובה של פרומטיאוס, שמתי לב פתאום שכל כך היה לי ברור למה התכוונתי במשפט הזה, עד שלא טרחתי לוודא שזה באמת גם עולה מהמשפט עצמו. התחושה שקיבלתי מאלה שהגיבו, היתה שיש כאן בבלוג תחושת אינטימיות כזו, עד שהם מרגישים קרובים מספיק בכדי להתעקש ולהגיב. סוג של "נימוסים נועדו לזרים". ועצם ההתעקשות להגיב גרמה לי לחייך לא מעט]

אבל אני רוצה להסביר בכל זאת מדוע ביקשתי את זה. הרגשתי שמיד יבוא מבול של תגובות מנחמות ומעודדות, וזה היה הדבר האחרון שרציתי באותו רגע. לפעמים אתה פשוט רוצה להוציא דברים החוצה, ויודע שאם יקשיבו לך אנשים, הם מיד ינחמו אותך ויגידו לך שזה לא ככה, או שבעצם העידוד יחזירו אותך להתעסק עם מה שהוצאת מתוכך ואתה לא ממש רוצה להמשיך להתעסק בו. בעולם הפיסי זה גרם לי לשתוק ולשמור את מחשבותי הקודרות לעצמי. כאן אני יכול פשוט לבקש שלא להגיב. זה לפחות מציל אותי מלהיכנס אל תוך שיחות בתגובות, שיחות שאני לא רוצה להיכנס אליהן.

הכתיבה הרעה שכתבתי עליה בפוסט אינה הכתיבה בבלוג, אלא הכתיבה האחרת שלי, זו שבמידה מסויימת חיי סובבים סביבה. לגבי איכותם של פוסטים- כבר מזמן הבנתי שדעותנו חלוקות בעניין זה וויתרתי, כאן אני נותן לכם להחליט.

אבל אני כן רוצה להפנות אתכם אל פוסט התגובה של עצילה, שהבינה בדיוק מה אני צריך לשמוע, וניסחה את זה בצורה מדהימה. תודה לך.