סימני חיים

אחרי סרטים טובים או ספרים טובים, אני מרגיש לפעמים כמו חולה אנוש שירד כרגע מרכבת ההרים בלונה פארק.

האנדרנלין עדיין זורם בגוף שלי, אבל האדמה המוצקה והירידה מההיי עושים לי פתאום להרגיש רע ואני מתכופף באמצע הרחבה, תופס את הבטן שלי, ומחכה שהבחילה תעבור. ההתרגשות של המתקנים האלה חזקה מידי בשבילי, אני חושב באותו רגע. אבל אני יודע שאני אעלה על רכבת ההרים שוב ברגע הראשון שאני אוכל. ועד אז, אני אדמיין בראשי רכבות הרים אחרות, וסיבובים מהירים של 360 מעלות וסיבובי ברגים ונפילות מהירות.

כי מישהו פעם אמר לי שזו לא הנפילה שהורגת אותך. זו העצירה הפתאומית.